מאת: דב חנין
כפי שאראה מיד, קיים קשר בין שני הספרים שעליהם בחרתי לכתוב, כאשר השני עונה על שאלה העולה מן הראשון. אהבתי השנה במיוחד את "ענק כחול עיניים", מבחר השירים המקסים של נאזים חיכמת בתרגומה של עפרה בנג'ו (הקיבוץ המאוחד). חיכמת, גדול משוררי טורקיה ודמות מופת של מחויבות חברתית ופוליטית, כתב את מיטב יצירותיו בבית הסוהר שבו נכלא בשל פעילות קומוניסטית. שירתו חובקת עולם ומלואו והיא מתאפיינת בחמלה, הומניזם, אהבת אדם והתרסה נגד אי צדק. המאסר הממושך בתנאים מחפירים, המחסור והדאגה למשפחתו פגעו קשות בבריאותו, אבל על מחלת הלב שלו הוא כתב דווקא כך: "אם חצי לבי האחד כאן, דוקטור/ חציו האחר בסין/ בצבא השוטף הישר לנהר הצהוב./ ובשחר בשחר, דוקטור/ בכל השחרים/ את לבי מפלח ביוון כדור של כיתת יורים./ אני מביט כעת אל הלילה מבעד לסורגים/ ולמרות התעוקה הקשה שבבית חזי/ לבי פועם עם הנידח שבכוכבים". גם בכלא חיכמת מתאפיין באהבת חיים ובאופטימיות של מי שנאבק לעתיד טוב יותר: "סוד כוחי:/ איני לבד בעולם הגדול הזה".
אבל את מחשבתי עוררה דווקא "איגרת קטנה לקורא העברי" שכתב חיכמת עם צאת ספרו הראשון בישראל ב-1955, ומובאת שוב גם בפתיחת הספר החדש: "כשנתבשרתי כי מבחר משירי עומד להופיע בתרגום עברי בישראל… תקפני רגש ששמחה וגאווה שימשו בו בערבוביה… אוהב אני את העם היהודי, שהסבל לא המעיט אלא הגביר בו את התפארת, ובכל ייסוריו האיומים… מסוגל היה להעמיד לעצמו, ולעמים כולם, פמליה מפוארת של אנשי סגולה בכל תחומי המחשבה והיצירה ובכל שדות מלחמותיו של האדם לגאולתו… ארצכם היא בת יפה במשפחה הגדולה של המזרח הקרוב, ובניינה הצעיר זקוק לידידות אמת בינה לבין העמים. היא לא תקום בלי חזון השלום".
מאותם ימים שבהם מיטב אנשי השמאל והמצפון בעולם התייחסו לישראל בחום ובתקווה כאלה עברנו דרך ארוכה. את המקום שאליו הגענו מתאר ספרו של נועם חיות, "גנבת השואה שלי" (עם עובד), שלצערי לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. בספר מתאר חיות, בן מושב ונער אידיאליסט שחונך על האתוס הישראלי, את מהלך פגישתו עם מציאות הכיבוש. זהו סיפור מרתק, הכתוב בכנות מרגשת. אבל יש בו גם המחשה חדה של השאלה: כיצד נפקחות העיניים? מה גורם לראות את מה שעד כה לא רצינו או לא יכולנו לראות? "כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד: עצור! כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי-נראים", כתב ברטולד ברכט. "עיניים להם, ולא יראו. אוזניים להם, ולא ישמעו", נכתב בתהילים (פרק קטו).
מה מאפשר את ההתכחשות ומה גורם לסדק בה, שגם אם בהתחלה נתפש כמקומי הוא מתחיל תהליך שאין ממנו חזרה? מתי קורסת ההגנה שמאפשרת לשמור את הדימוי העצמי המוסרי מול הפרקטיקה של עוולות הכיבוש ו"תג המחיר"? (מתברר שלא המתנחלים היו אלה שהמציאו את הכינוי הזה לענישה קולקטיבית של חפים מפשע). לחיות היה זה המפגש עם עיניה המבועתות של ילדה פלסטינית. עד לאותו רגע חשב, כמו יואל של רונה קינן, "שהוא נלחם בצד של הטובים". רק כשהמבט המאוים פגש את ההכרה שלו, שאין ביכולתו להרגיע או לנחם את הילדה המבוהלת כי הוא הסיבה והגורם לסיוטיה, הסדק נוצר.
מדוע דווקא מבט זה סדק את מעטפת ההגנה של "צדקת דרכנו" ו"הצבא המוסרי ביותר"? התשובה לכך דיאלקטית כמו המציאות כולה. "גנבת השואה שלי" ממחיש בבהירות לא רק את תהליך הפרידה מהאתוס הרווח על "צדקת דרכנו" אלא גם את אופן היווצרותו. באופן פרדוקסלי, דווקא הדגש העצום באתוס הקולקטיבי על היותנו מוסריים וצודקים למול הרוע מביא את חיות, הקצין החמוש, שאכן הפנים את המסר ומזוהה כולו עם רצונו להיות אנושי ומוסרי, לראות (באמת) מולו את אותה ילדה מבוהלת בעבורה הוא "הרוע המוחלט". הרצון הכן להיות מוסריים, שקיים אצל רבים העוצמים עדיין את עיניהם למול העוולות המתמשכים, הוא מקור הסיכוי לפקיחת העיניים, כמו גם של סכנת הסירוב לדעת בגלל משמעויות הידיעה.
גם הספר הזה נתקל בדיוק באותה אדישות שמתוארת בו: "העדות על ששת מעשי ההרג ועוד עדויות הריגה מיחידות ומגזרות אחרות פורסמו במוסף השבוע של ?ידיעות אחרונות'. העיתון אמנם נבהל ברגע האחרון… אבל בכל זאת הכתבה פורסמה ומאות אלפים קיבלו את העדויות והכניסו אותן לסלון ביתם. אנחנו (נועם חיות וחבריו לארגון 'שוברים שתיקה', ד"ח) התכוננו במרץ ליום המחרת, יום ראשון שאחרי הפרסום במוסף… הנה הגשנו לציבור את הפקודות והנהלים שמביאים להרג הרב והמיותר של תושבי השטחים כדי שידע וימתח ביקורת על ההשחתה המוסרית הזאת. וביום המחרת? ביום המחרת לא קרה כלום".