אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת,
באותו יום שבו החליטה הממשלה על גירוש 400 ילדים ישראלים שהם בנים לעובדים זרים, באותו יום ממש, באותה ישיבה ממש, היא החליטה לייבא 300 עובדים זרים חדשים. זאת האמת, וכאן נמצאת הבעיה.
אמרו שאין לממשלה מדיניות? יש לממשלה מדיניות. לממשלה הזאת, וגם לממשלות הקודמות. בשתי מלים, המדיניות הזאת היא "דלת מסתובבת". דלת מסתובבת. בצד האחד מגרשים את הילדים ובני המשפחות שלהם, בצד השני מייבאים עובדים חדשים. בין שני הצדדים של הדלת המסתובבת יש קשר מאוד הדוק, כי העובדים הזרים הרי יובאו לישראל כעובדים זולים וחסרי הגנה. כשהם משתלבים בארץ הם פחות חסרי הגנה, פחות זולים, וגם פחות נוחים לניהול, ולכן נפטרים מהם, ולכן מביאים במקומם. ויש גם מי שמרוויח מייבוא העובדים האלה.
אבל אדוני היושב-ראש, יש הפתעה; כאשר מייבאים את העובדים, מגלים, למרבית ההפתעה, שהעובדים שייבאנו הם לא רק מכונות של קיטוף, והם לא רק מכונות של החתלה של הקשישים שלנו, והם אפילו לא רק מכונות של בנייה של בניינים. הפתעה – יש להם ידיים, יש להם רגליים, יש להם ראש, הם בני-אדם, הם מתאהבים, הם עושים ילדים – אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהביטוי של היום שייך לסגן ראש הממשלה, שאמר: עושים ילדים שלא כדין. אני מנסה להבין למה סגן ראש הממשלה התכוון, ועד היום אני לא מצליח להבין, אבל סגן ראש הממשלה יצא מאתנו והוא לא נותר להסביר לנו מהו הרעיון של ה"עושים ילדים שלא כדין". אז שלא כדין אבל לגמרי כדרך הטבע הם גם עושים ילדים.
אני רק אומר, אדוני היושב-ראש, שכאשר האנשים האלה נמצאים אתנו, והם נמצאים אתנו שנים, בדרך הטבע הם חיים, הם נושמים, הם מתאהבים. הם בני-אדם, אין מה לעשות, וטוב שהם בני-אדם. אנחנו לא יכולים לצפות מבני-אדם שיפסיקו להיות בני-אדם רק מכיוון שנתנו להם רשיון להגיע לארצנו הקדושה. ולכן, כיוון שהם בני-אדם, והם מתאהבים, ומכירים, ויולדים ילדים, והילדים האלה הולכים לגני-ילדים, והולכים לבתי-ספר, ולומדים עם חבריהם, הילדים הישראלים האחרים, הם חלק מהחברה הישראלית. צריך להיות באמת באמת ערל לב, במובן העמוק והקשה של המלה הזאת, כדי לקרוע את הילדים האלה מהחברה שלהם, כדי לנתק אותם מבתי-הספר שלהם ומהחברים שלהם, ולשלח אותם. איך אמר סגן ראש הממשלה? "עם כל הכסף שלהם" – אני לא יודע כמה כסף זה – אל בני משפחותיהם, שאני לא יודע מי הם, אל הארצות שהם לא מכירים אותן, ובחלק מהמצבים הם אפילו לא יודעים את שפתן. 400 ילדים – אני מכיר רק בודדים מהם, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, בכל הכאב ובכל האחריות, אני באמת לא מבין למה מגרשים אותם. אני לא מבין את זה. אני לא מבין. הילדים האלה הם הבעיה הדמוגרפית? הילדים האלה הם איום על החברה הישראלית? הילדים האלה הרי כל כך רוצים להשתייך, כל כך רוצים להיות חלק מהחברה הזאת. איפה המצפון האנושי שלנו? דיברו פה על לב יהודי – איפה הלב היהודי שלנו?