כשנולדה רות לוביץ' שלט ברוסיה הצאר ניקולאי השני ושמו של לנין, שעתיד היה להשפיע על חייה, עוד לא היה מוכר לאף אחד. רות נולדה אחת עשרה שנים לפני המהפכה הרוסית והלכה לעולמה, בשבוע שעבר בגיל 104, תשע עשרה שנים אחרי התפרקות ברית המועצות. בחייה של רות אלה לא היו רק נקודות ציון כרונולוגיות. חייה היו בסימנן של התקווה והמאבק לעולם צודק יותר, שהמהפכה ההיא חוללה. רות עלתה לארץ כחברת תנועת השומר הצעיר בשנת 1929. בתוך שנתיים הצטרפה למחתרת הקומוניסטית ואף נכלאה על ידי הבריטים בשל פעילותה. לאורך עשרות השנים הבאות הייתה מנהיגה בולטת של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) ואחר כך גם של חד"ש.
רות אף פעם לא האמינה בהכרחיותו של עוול. גם כאשר קרסו משטרי מזרח אירופה היא סירבה להצטרף למסקנתם המיואשת של רבים והמשיכה להאמין שתיקון עולם הוא לא רק דרוש אלא גם אפשרי. עוד לפני הקריסה היא ידעה לסכם את ספרה האוטוביוגרפי בחרתי לחיות במאבק בשילוב של אופטימיות עם פיכחון, בדיאלוג הזה שלה עם עצמה כנערה אידיאליסטית:
"האם לא טעית, נערה צעירה? האם בחרת נכון, נערה? עם היד על הלב, בלי ליפות ובלי לשקר – כן! אני בחרתי נכון, לא טעיתי, דרך זו הייתה בתוך תוכי. האם היו אכזבות? ודאי שהיו.
האם כך תיארת לך את החיים? לא כך תיארתי לי אותם. תיארתי לי אותם טובים יותר, יפים יותר. אך לא התאכזבתי. אמונתי נשארה ביסודה אותה האמונה. רק פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא.
האם זה כואב? היו שנים שכאב, עכשיו כבר לא. הבינותי שדרוש לכך זמן רב, מעבר לחייו של דור, מעבר לחיי.
אילו התחלתי הכל מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר… זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה. אך ביסוד הייתי הולכת באותה הדרך… אני מאמינה בה כעת לא פחות, אלא יותר מאשר אז… אל יתרעמו עלי בני, נכדי וידידי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו. אני אומרת: אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים…"
התנועה הקומוניסטית לא הצליחה לעשות את השינוי הסוציאליסטי עליו רות חלמה. לא בארץ וגם לא בעולם. מהכישלון הזה היא ניסתה ללמוד. האמירה הידועה שלה הייתה: "עשינו המון שגיאות. בפעם הבאה נעשה את זה לגמרי אחרת!". נלמד מהשגיאות – אבל ממש לא נוותר על מעשה השינוי המהפכני. כי תיקון עולם איננו רק אופציה. הוא הכרח קיומנו כבני אדם, כמו שכתבה מהפכנית יהודיה אחרת, רוזה לוכסמבורג: "הבחירה היא, בסופו של דבר, סוציאליזם או ברבריות".
החברה החדשה והצודקת עליה רות חלמה היא תולדה של המערכות לתיקונה של החברה הקיימת. וזו בדיוק העשייה שרות התגייסה לה כל-כולה: ממעגלים פוליטיים רחבים של מאבקי נשים, עובדים ושלום ועד מעגלים אישיים של סיוע לשכנים בכתיבת פניות לרשויות. לאורך כל חייה עסקה רות בהפחתת סבלם של אנשים פשוטים, ובכך היא הצליחה.
מבחן פוליטי ראשון לרות הצעירה, שהגיעה לארץ מפולין, הייתה שביתת הפועלים הערבים בפרדסי המושבה בנימינה, בה היא התגוררה. רות בחרה אז צד. היא הרגישה קרובה יותר לפועל הערבי העני בפרדס מאשר לבעל הפרדס היהודי העשיר. מכאן הייתה הדרך קצרה לשותפות בפרויקט הפוליטי המאתגר ביותר בארץ הזו – ייצורה של פוליטיקה משותפת ליהודים ולערבים בחברה המתאפיינת דווקא בהפרדה בין שני העמים. לאורך שנים מק"י וחד"ש שוחות נגד הזרמים החזקים של הלאומנות בשני העמים, בקרב היהודים ובקרב הערבים. הן עושות זאת על בסיס ההבנה שבין בני האדם, שותפות אנושית וחברתית יכולה להיות חשובה יותר מחלוקה לאומית. ההתנגדות הזו ללאומנות איננה מבטאת התנכרות ללאומיות: הלאומנות מובילה דווקא לחורבן לאומי. העתיד האמיתי היחידי של מדינת ישראל ושל היהודים בישראל טמון בשלום ובפיוס עם העם הפלסטיני והעולם הערבי.
רות הייתה אשה מרתקת. היא התעניינה באנשים וידעה ליצור קשר עם רבים ושונים. החשיבה שלה הייתה מאופיינת ביצירתיות ובפתיחות. העקרונות לא הובילו אצלה לנוקשות. היא ידעה לחייך ולצחוק, לבקר את עצמה ולבקר את תנועתה, בלי לאבד את עצמה ובלי לאבד את דרכה. היא בחרה לחיות במאבק. ואלה חיים אלה היו…
ערב לזכרה של הפעילה הקומוניסטית הוותיקה רות לוביץ' יתקיים ביום ראשון, ה-22 באוגוסט, בשעה 19:30, בגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70, תל-אביב.. תחת הכותרת "כך חיינו ונאבקנו" יתאספו חברות, ידידות וקרובי משפחה של לוביץ' שפעלה בשורות המפלגה הקומוניסטית כ-80 שנה.
ספרה האוטוביוגרפי של רות לוביץ', בחרתי לחיות במאבק, יצא לאור בשנת 1985.