הפגם של שחקני התיאטרון

נאומו של דב במליאת הכנסת ב-10 בנובמבר 2010 בנושא חרם האמנים על אריאל:

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש ויכוח. יש ויכוח מדיני, יש ויכוח פוליטי, שטחים כבושים, התנחלויות. אני לא אנצל את הזמן שלי כאן כדי לתת קורס קצר במשפט בין-לאומי לפרופסור אלדד, חבר הכנסת, למה השטחים הם שטחים כבושים. אני גם לא אנצל את הזמן שלי להסביר למה ההתנחלויות הן סכנה לעתידה של ישראל. על זה אנחנו מדברים רבות בהזדמנויות אחרות. אני רוצה להקדיש את דברי לרמה הדמוקרטית של הדיון. תיאטרון. עמיתי חברי הכנסת, צריך לזכור ולדעת: שחקנים אינם חיילים. אפילו בצבא יש חופש מצפון במידה ידועה, אבל ודאי שהוא צריך להתקיים מחוץ לצבא. לשחקנים יש בחירה, חייבת להיות להם בחירה. גם כעובדים יש להם זכויות. עובדים אינם עבדים, הם יכולים לבחור מה עושים ומה לא עושים. עובדים במדינה חופשית, עובדים חופשיים – כך אנחנו רוצים להיות. ודאי שהדברים נכונים לגבי יוצרים. יוצרים לא יכולים בלי חירויות. יצירה מתה כאשר אין חופש.

עמיתי חברי הכנסת, ההתקפה על התיאטרון, ההתקפה על הקולנוע הישראלי, ההתקפה על האקדמיה והאוניברסיטאות והדיונים המקארתיסטיים שמתקיימים, גם בכנסת הזאת – כל אלה הם התקפה על התרבות הישראלית, התקפה על המרחב הדמוקרטי, התקפה על הזכות והחובה שלנו לומר את דעתנו באופן חופשי, באופן אמיץ, באופן פתוח. אני מצפה משרת התרבות שלא תצטרף למתקפה הזאת אלא תתייצב להגנת התרבות, להגנת אנשי התרבות, להגנת חופש היצירה והעשייה התרבותית. בלי חופש אין תרבות, בלי חופש עשייה תרבותית, אין תרבות.

אני רוצה לסיים, עמיתי חברי הכנסת, בהקראת שיר קצר שכתב אותו איש שיש לו זכויות רבות גם בעולם התיאטרון, ברטולד ברכט.

השיר נקרא "גנרל, הטנק שלך", וכך הוא אומר:

"גנרל, הטנק שלך רכב חזק הוא

הוא מוריד יער לארץ – – –

אבל יש בו פגם: הוא זקוק לנהג.

גנרל, מטוסך המפציץ חזק הוא.

הוא ממהר לטוס יותר מן הסער וטוען משא

יותר מן הפיל.

אבל יש בו פגם:  הוא זקוק למכונאי.

גנרל, האדם יצור מועיל הוא.

יכול לטוס, יכול להרוג.

אבל יש בו פגם:  הוא יכול לחשוב."

גברתי שרת התרבות, זו התוספת שלי: שחקני התיאטרון הם מועילים – יכולים לשחק, לרגש, להלהיב, אבל יש בהם פגם: יש להם מצפון.