דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, אני לא רוצה לומר עמיתי חברי הכנסת, אבל הציבור הרחב, אני מקווה, מאזין – אולי כמה מהאנשים בו מאזינים.
דב חנין (חד"ש):
אז גברתי השרה, גברתי חברת הכנסת.
דב חנין (חד"ש):
לא, בסדר, גמור, אני לא בא בטענות.
דב חנין (חד"ש):
את צודקת, גברתי, אני חושב שזאת היתה החלטה – – –
דב חנין (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, ואותם אנשים בציבור הישראלי שרואים את הדיון שלנו, זה דיון חשוב, זה דיון חשוב, אף-על-פי שהוא מתנהל מול כנסת ריקה, כי שאלת תקציב המדינה היא ההחלטה הפוליטית החשובה ביותר ש – בסופו של דבר – הכנסת מקבלת.
אני מתכוון להתייחס בהרחבה לתקציב שעומד בפנינו לאישור, אבל לפני שאתייחס לתקציב אתחיל בדברים שנחשפו הבוקר על-ידי חבר הכנסת חיים אורון, ג'ומס, על אותן התחייבויות, בהיקף של יותר ממיליארד שקלים, שנעשו לטובת מפלגת הקואליציה. לכאורה אלה הם דברים בלתי חוקיים, המנוגדים למחויבותה של הממשלה לחשוף בפני הכנסת באופן מלא את הנתונים, כולל הנתונים של התחייבויות קואליציוניות מהסוג הזה. התשובה שאנחנו קיבלנו במליאת הכנסת מסגן שר האוצר לא היתה תשובה מלאה ומספקת, ואנחנו חייבים לקבל מהממשלה, באופן רשמי ומסודר, תשובה מלאה ולא להסתפק בכך שחבר הכנסת אורון עשה את עבודתו וגילה את הנתונים או חשף אותם; אנחנו צריכים לקבל מהממשלה בצורה גלויה ומסודרת את תמונת ההתחייבות הקואליציוניות שנעשו כדי לאפשר את המשך שרידותה של ממשלת נתניהו.
בממשלת נתניהו, ברור שעיקרון מרכזי – בדיוק דברתי עליך, חבר הכנסת אורון, ציינתי אותך לשבח ואמרתי שעשית מלאכה ראויה וחשובה כאשר חשפת בפנינו את תמונת ההתחייבויות שלא נחשפו לציבור, אבל אמרתי שזה לא מספיק. לא צריך להסתפק בעבודה חרוצה וראויה של חבר כנסת שמגלה את מה שהממשלה היתה צריכה לגלות ולחשוף בפני הציבור באופן – – –
דב חנין (חד"ש):
מאוד חשוב ומאוד חמור. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לחבר את הסוגיה הזו לסוגיה יותר רחבה שהיא סוגיית השקיפות והנתונים – חשיפה בפני הציבור של תקציב המדינה המלא. ואני מתכוון לחשיפה בכלים שמאפשרים לציבור לדעת לנתח את התקציב הזה בתוכנות וביכולות שקיימות היום במערכת האינטרנט.
התנועה לחופש המידע פנתה למשרד האוצר בבקשה לקבל את התקציב ברמת הפירוט הגבוהה ביותר שלו בקובץ "אקסל". זו איננה בקשה טכנית, כי כאשר הנתונים נמצאים בקובץ "אקסל" ניתן לבצע ניתוח מושכל שלהם, שיכול להשוות גם הוצאות שונות, גם את ההוצאות שנעשו השנה להוצאות שנעשו בשנים קודמות וכדומה, בכלים מאוד פשוטים ונוחים.
קיימת בנושא הזה תוכנה שנקראת "תקציבולטור", שפותחה על-ידי קבוצה של מתנדבים מתנועת "עיר לכולנו" בתל-אביב ונועדה במקורה לאפשר ולהקל על ניתוח התקציב העירוני כדי שלא יישאר איזשהו ספר חתום בפני הציבור הרחב. תנועת "עיר לכולנו" ניהלה מסביב לדרישה לספק לציבור את נתוני התקציב בצורה שקופה וגלויה מאבק ציבורי ומשפטי, בתמיכת התנועה לחופש המידע, ובסופו של דבר המאבק הזה הסתיים בזה שעיריית תל-אביב נאלצה להיכנע ולהעביר את תקציב העירייה באופן פתוח לידיעת הציבור.
אני מצטער לראות שלמרות פנייתה של התנועה לחופש המידע ולמרות פנייתו של השר מיכאל איתן, לא קיבלנו את התקציב ברמת הפירוט הזו שמאפשרת ניתוח ודיון אמיתי ורציני. התשובה שאנחנו מקבלים מהממונה על חוק חופש המידע במשרד האוצר, גברת אנט קליימן, היא שלא ניתן להעביר את הצעת התקציב היום, מאחר שאינו תקציב סופי שעבר קריאה שנייה ושלישית בכנסת. זו כמובן תשובה תמוהה.
הדיון האמיתי על התקציב מתנהל עכשיו, ושחרור הקובץ הוא הדבר שיכול לאפשר לאנשים ללמוד ולהבין אותו, לא באמצעות מדבררים למיניהם ולא באמצעות לוביסטים, אלא באופן ישיר. אין שום סיבה להתעלמות מהציבור, אין שום סיבה לכך שלא מאפשרים לציבור נגישות לתקציב. התשובה שאנחנו קיבלנו היא בעצם תירוץ להותיר את הציבור מחוץ לדיוני התקציב, אין היום שום קושי טכני, זה ניתן לביצוע, זה אפשרי, זה קל, זה נוח וזה מאוד חשוב. חייבים לפתוח את התקציב בפני הציבור ברמת הפירוט הגבוהה שלו, בקובץ שמאפשר ניתוח מושכל שלו. רק כך אנחנו באמת נוכל לקיים דיון דמוקרטי בתקציב.
עמיתי חברי הכנסת, התקציב שעומד בפנינו הוא תקציב דו-שנתי, בדיונים קודמים בכנסת כבר דיברתי על כך שזו פגיעה קשה וחמורה במערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית. מזה למעלה מ-200 שנה נהוג – זה התחיל בצרפת, אנגליה, ארצות-הברית – לאשר את התקציב אחת לשנה. הדיון הפרלמנטרי הקודם לאישור הוא בעצם האמצעי העיקרי העומד לרשות הפרלמנט לפקח על פעילות הממשלה וגם לוודא שהוצאותיה תואמות את התחייבויותיה ותקציבה תואם את מדיניותה.
למעט יוצא מן הכלל אחד, ששייך לבחריין, אגב, וניסוי קצר ולא מוצלח אחד שנעשה בהונגריה, שום פרלמנט מעולם לא ויתר על סמכותו לאשר את התקציב אחת לשנה. המהלך שנעשה כאן הוא מהלך שמטרתו גם כן לחזק את שרידותה של הממשלה, לשחרר אותה משלטונה של הכנסת, ולכן קבעו כאן הוראת שעה שמאפשרת תקציב דו-שנתי לשנים 2011 ו-2012.
אני מנצל את ההזדמנות, עמיתי חברי הכנסת, כדי לדרוש מאתנו בכנסת לקיים במושב החורף הזה דיון מלא בוועדות ובמליאה על הוצאות הממשלה בתקופה שמתחילה באישור התקציב. אנחנו צריכים לדרוש מהחשב הכללי במשרד האוצר להגיש לנו דוחות ביצוע מלאים עבור כל רבעון של שנת 2011. באמצעות דיון כזה, לנסות לפחות למזער במידה מסוימת את נזקי המהלך הבעייתי והאנטי-דמוקרטי הזה של תקציב דו-שנתי.
עמיתי חברי הכנסת, המהלך העיקרי שמגולם בתקציב הזה הוא ההמשך של מדיניות של יד תקציבית קפוצה. תקציב מצמצם שמקשה ומונע השקעה של ממש בכל חלקי האוכלוסייה, בכל אזורי הארץ ובכל תחומי החברה הישראלית.
עמיתי חברי הכנסת, כאשר אנחנו מאשרים את התקציב הדו-שנתי הזה שמוצג בפנינו, אנחנו בעצם – לפחות בחזית התקציב – מבטיחים לממשלה הנוכחית שתוכל לסיים את ארבע שנות הכהונה שלה, וכיוון שזו ממשלה רעה בכל תחומי החיים, אני חושב שלפחות מהבחינה הזו אנחנו צריכים להימנע מאישור כזה.
אני רוצה לחזור לאותה נקודה שהזכרתי קודם, אותה מדיניות של צמצום תקציבי שמאפיינת את התקציב הנוכחי. המדיניות הפיסקלית הנוקשה הזו גרמה לכך שבין השנים 2002 ל-2009 ירד משקלו של תקציב המדינה בתוצר המקומי הגולמי מ-46.2% ל-40.2%. אני מדבר על תקציב נטו, כולל החזר הוצאות ופיתוח.
מבחינה זו, מבחינת חלקו של תקציב המדינה בתוצר המקומי הגולמי, ישראל נמצאת כבר היום קרוב לתחתית הסולם של מדינות ה-OECD. אילו משקל התקציב בתוצר המקומי הגולמי ב-2011 היה כמו בשנת 2000, היינו מקבלים השנה תקציב גדול בעשרות מיליארדי שקלים מהתקציב המוצע לנו היום על-ידי הממשלה, וכמובן שתקציב כזה, גדול בעשרות מיליארדי שקלים, היה מאפשר לנו באמת התמודדות עם הבעיות החברתיות הסביבתיות, הבריאותיות, החינוכיות הכלכליות הקשות שקיימות בחברה הישראלית.
הביטוי של אותה מדיניות של צמצום תקציבי הוא שחיקה מאוד חדה בהוצאה הממשלתית לנפש בעשור האחרון בין השנים 2001 ל-2010. ב-2001 ההוצאה הממשלתית לנפש בממוצע עמדה לשנה על 32,235 שקלים, ב-2009 היא ירדה לרמה של מתחת ל- 30,000 שקלים – 29,960 שקלים. לכך יש ביטויים, עמיתי חברי הכנסת, במציאות. לכך יש ביטוי בפגיעה בשירותים חברתיים חיוניים במערכת החינוך שלנו, במערכת הבריאות שלנו, בהגנת הסביבה שלנו.
כאשר יש שרפה בכרמל ואין שירותי כבאות, הביטוי של הדברים האלה בתקציב נמצא בכך שהממשלה מוציאה פחות. הממשלה מוציאה פחות וקודם כול מוציאה פחות בשירותים החברתיים החיוניים שהיא נותנת לציבור.
ההשלכות החברתיות של אותה מדיניות של צמצום תקציבי בולטות מאוד בתחומים חברתיים רבים – בחינוך, בהשכלה גבוה, בבריאות. כתוצאה מכך, מצבה של החברה הישראלית נעשה גרוע יותר ומעמדה החברתי והכלכלי של ישראל נחלש לטווח הארוך.
הבעיה, עמיתי חברי הכנסת, שקיימת עם מדיניות הצמצום התקציבי, שהיא בעצם פועלת בצורה לא אוניברסלית ולא שוויונית. רוב הצמצום התקציבי בעשור האחרון הוחל על השירותים החברתיים והרבה הרבה פחות הוא הוטל על תקציב הביטחון. לא רק זאת. הצמצום התקציבי היה מלווה בהפחתת של המסים הישירים, הפחתה שהנהנים העיקריים ממנה היו והינם העשירים. במלים אחרות, מדיניות הצמצום התקציבי משקפת העדפה של הממסד הביטחוני מצד אחד ושל השכבה של בעלי ההון מהצד השני, וזאת על חשבון השקעה גדולה יותר בשירותים חברתיים, שהיו יכולים לשפר את סיכוייהם של שכבות רחבות יותר של צעירים ישראלים, ובסופו של דבר – השקעה בחברה הישראלית.
אני רוצה לומר כמה מלים על הפחתת המסים. הפחתת המסים היא אידיאולוגיה של ממשלת נתניהו. האידיאולוגיה הזו מתחילה עוד בימיו של נתניהו כשר אוצר, בשנת 2003, שאז הונהגה הפחתת מסים רב-שנתית, והפחתת המסים הזו מתמשכת עד 2010. ההפחתה הזו עד היום הביאה להפסד הכנסות מצטבר בסך של 46.2 מיליארד שקלים לקופת המדינה, וכמובן, מכך יש נפגעים רבים, אני אדבר על כך מייד.
אבל מהצד השני ישנם גם מרוויחים. מי הרוויח מהפחתת מס הכנסה בשנים 2003 עד 2010? המרוויחים הגדולים היו, כמובן, בעלי ההכנסות הגבוהות. מי ששכרו גבוה פי שניים מהשכר הממוצע, קיבל בשנה האחרונה למבצע ההפחתה הזה תוספת שנתית בסך של קרוב ל-23,000 שקל. ומי ששכרו גבוה פי שישה מהשכר הממוצע, קיבל בשנה האחרונה למבצע תוספת שנתית של יותר מ-74,000 ש"ח לשנה. לעומת זאת, מי ששכרו עומד על 75% מהשכר הממוצע ומטה, ואני מדבר על כשני-שלישים מכלל השכירים במשק, קיבל בסוף מבצע ההפחתה רק תוספת שנתית של קצת יותר מ-6,000 שקל.
אותם מרוויחים ימשיכו להרוויח גם בשנים הבאות. בשלב הבא, ב-2011–2016, התמונה אפילו תהיה יותר קיצונית. היא לא תוסיף, ההפחתה במסים לא תוסיף אפילו שקל אחד לישראלים המשתכרים עד השכר הממוצע – רוב רובם של השכירים בישראל. לעומת זאת, מי ששכרם גבוה פי שישה מהשכר הממוצע יקבלו ב-2016 תוספת שנתית של קרוב ל-21,000 ש"ח. זאת, כמובן, בנוסף על מה שהם קיבלו תודות להפחתות המסים של השנים 2003–2010.
זו איננה הפחתת המסים היחידה, ההפחתה במס הכנסה, כי הממשלה, במקביל, מורידה גם את מס החברות. מס החברות מתוכנן להיות מופחת מ-25% מס ב-2010 ל-18% ב-2016. זה, אגב, ניסיון לחקות ארצות כמו אירלנד. שמעתי שראש הממשלה מאד התלהב מהמודל האירי, אני לא יודע אם הוא, פשוט, קורא עיתונים בזמן האחרון וקורא מה קרה למודל האירי הזה. לא קרו לו דברים טובים במיוחד. מבחינה חברתית, כל המהלך הזה של ניסיון להתחרות באירלנד או במדינות מזרח אירופה שונות באמצעות סוג של מירוץ אל התחתית הוא ניסיון בעייתי. ספק אם הוא יצליח. תמיד יהיה מישהו שמוכן להוריד את המסים עוד יותר, ובמקום זה עדיף היה לגבות את המס, להשקיע את התקבולים בחינוך, בהשכלה גבוהה, למשוך את המשקיעים באמצעות כוח עבודה משכיל ובעל רמה, ולא באמצעות מיסוי נמוך, שיכול להניב רווח לטווח קצר אבל ודאי לא צמיחה מקיימת לטווח ארוך.
עמיתי חברי הכנסת, תאגידים גדולים בישראל כבר היום משלמים מס מאוד נמוך. חברת "טבע", למשל, ששווייה 54 מיליארד דולר, שמעסיקה בישראל 6,000 עובדים, שילמה בשנת 2009 מס בסך הכל בשדיעור של 4.8% מהרווח שלה לפני מס. 4.8% מהרווח לפני מס. למה שיעורי מס כאלה לא קיימים לגבי העובדים בישראל? ניקח חברה בין-לאומית כמו חברת "גוגל" שהכנסותיה בישראל ב-2009 היו 160 מיליון דולר. כמה מס היא שילמה? אפילו לא אגורה אחת, אפילו לא אגורה אחת לאורך כל השנה.
בשנת 2009 התחולל מהפך היסטורי, שלא מספיק שמו לב אליו: המסים העקיפים בישראל עקפו את המסים הישירים. בשנת 2011 הכנסות המדינה ממסים עקיפים ימשיכו להיות גבוהות מהכנסות המדינה במסים ישירים. זה לא היה המצב בהיסטוריה וזה, כמובן, דבר מאוד מדאיג, כיוון שהמסים העקיפים שוויוניים פחות מהישירים. אותו מע"מ משתלם על-ידי העשיר והעני, אף-על-פי שההכנסות שלהם שונות. מבחינה זו, המהלך החברתי והכלכלי הנכון הוא דווקא המהלך ההפוך – להעדיף את המסים הישירים על פני המסים העקיפים.
המיסוי במדינת ישראל, עמיתי חברי הכנסת, הוא מהפחות שוויוניים במערב. אצלנו משקל המסים העקיפים גבוה ממשקל המסים הישירים, עוד לפני השינויים המוצעים, מערכת המיסוי שלנו היתה אחת מהפחות שוויוניות בארצות ה-OECD. עוד לפני השינויים המוצעים, שיעור המסים הישירים בישראל היה מן הנמוכים ביותר ושיעור המסים העקיפים – מן הגבוהים ביותר.
אני אנסה להתחיל לקצר, כי יש לי פה הרבה חומרים. אני רוצה להגיע לנושא של תקציב הביטחון. מול התמונה של ירידה בהשקעות החברתיות של מדינת ישראל, בממוצע לנפש, במהלך מרבית העשור האחרון ההוצאה על ביטחון בחישוב לנפש גדלה יותר מההוצאה על שירותים חברתיים.
תקציב הביטחון, עמיתי חברי הכנסת, מביא אותנו למחירו הכלכלי הכבד של היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים, היעדר הסדר מדיני עם העולם המערבי, מדיניות הממשלה המסרבת לפתוח בהידברות כדי לקדם וליישם את יוזמת השלום הערבית. לדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, יש מחירים מדיניים, לדברים האלה יש מחירים בסיכונים ביטחוניים ובסכנה של מלחמה חדשה, ולדברים האלה יש גם מחיר כלכלי כבד. אם אנחנו מדברים על 21 השנים מ-1989 ל-2010, משרד הביטחון קיבל בהן תוספות ייחודיות מעבר לתקציב הרגיל בגין מלחמות ומבצעים – כמו מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה" – בסך כולל של 53 מיליארד שקלים.
אבל עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על תקציב הביטחון, יש קושי בדיון בנושא הזה, מכיוון שמה שהכנסת מאשרת הוא לא בהכרח מה שמערכת הביטחון מוציאה. בשנים 2001–2009 ההפרש בין הסכום שהממשלה הביאה לאישור הכנסת ובין מה שמערכת הביטחון הוציאה בסופו של דבר הצטבר לסך של 58,2 מיליארד שקלים. בתנאים האלה, עמיתי חברי הכנסת, השאלה היא מה בכלל הטעם לדיון בתקציב הביטחון כאשר התקציב הזה איננו אפילו טיוטה אלא הוא רק בסיס לשינויים מרחיקי לכת שמתבצעים על-ידי מערכת הביטחון ובעצם מאושרים בדיעבד בהמשך הדרך. אני דיברתי על השנים עד 2009, אבל שוב, גם השנה יש הבדל עצום בין תקציב הביטחון שנמצא בטיוטת התקציב המקורי לבין מה שבפועל אנחנו מאשרים. התקציב המקורי היה 49,2 מיליארד שקלים, אבל בפועל התקציב מסתכם בכ-61 מיליארד שקלים. אלה, אגב, נתונים רשמיים, מבחינה זו שגם משרד האוצר מפרסם אותם, גם משרד הביטחון מפרסם אותם. והתוספת שבין 49.2 מיליארד – שזה תקציב המשרד נטו כביכול, שאושר בטיוטת התקציב הראשונה – לבין המספר האמיתי, של 61.1 מיליארד, נוצר על-ידי תוספת של 4.2 מיליארד שקלים שהם הוצאה מותנית בהכנסה, 5.1 מיליארד שקלים – – –
דב חנין (חד"ש):
בוודאי. כי משרד הביטחון יכול להכניס לעצמו, לתקציבו – – –
דב חנין (חד"ש):
הולכים לתקציב משרד הביטחון.
דב חנין (חד"ש):
אכן כך. נכון מאוד.
דב חנין (חד"ש):
הנה, שרת התרבות, אולי גם את תאמצי את המנגנון הזה ותגידי – מה שמשרד התרבות מוכר, אז לפחות ילך לתקציבו. אני לא יודע אם יש לכם הרבה מה למכור, אבל – – –
דב חנין (חד"ש):
ו-4.2 מיליארד שקלים, שהם אכן הוצאה מותנית בהכנסה מכוח אותו מנגנון מיוחד ומוזר שקיים לגבי משרד הביטחון, זה כמובן תוספת שהיא – – –
דב חנין (חד"ש):
ולא מפוקח – שנמצאת למשרד הביטחון. לתקציב משרד הביטחון, אני מבין, צריך לשייך גם 5.1 מיליארד שקלים שמכונים רזרבה שנתית, 2.6 מיליארד שקלים תוספות שאושרו במהלך התקופה מאז הטיוטה. אבל שר הביטחון לא מסתפק אפילו בזה. אני מבין שהוא כבר דורש – עוד לפני שטיוטת התקציב בכלל מאושרת בכנסת – הוא דורש תוספת תקציבית של עוד 6 מיליארד שקלים, והוא כנראה גם יקבל אותה.
אם אנחנו בכל חצי שנה נאשר למשרד הביטחון עוד 6 מיליארד שקלים, אנחנו פה נמצאים בתקציב ענקי שהולך בעצם להוצאות ביטחון והוא לא כפוף למנגנונים הרגילים והמסודרים פחות או יותר שהמדינה מנהלת לגבי סעיפים אחרים.
מול התמונה העגומה הזו של הוצאות הביטחון עומדת תמונה עגומה לא פחות של הקיצוץ הדרמטי והנמשך בהוצאות החברתיות. העשור הזה שאנחנו מסיימים אותו עכשיו הוא העשור הנורא, העשור האבוד בתחום של קיצוצים חברתיים מרחיקי לכת.
בשנת 2001 עמדה ההוצאה החברתית לנפש על יותר מ-12,000 שקלים; ב-2009 היא כבר יותר קרובה בהרבה ל-11,000 שקלים. והנתונים לא משתפרים במידה מספקת גם בתקציב של 2011–2012, בוודאי שלא מתקנים את הנזקים האיומים שנגרמו במהלך העשור האחרון עקב הקיצוצים שנעשו.
תקציב שעות התקן לתלמיד חוזר השנה לרמתו ב-2001. במקום שאנחנו נתקדם ונשפר את שעות התקן לתלמיד כי אנחנו רוצים לטפל במערכת החינוך ולקדם את מערכת החינוך, בשנת 2010 תקציב שעות התקן בחישוב לתלמיד דומה לזה שנקבע בתחילת העשור. לא התקדמנו במאומה.
אגב, במהלך העשור הזה היו שנים יותר גרועות, היו שנים שבהן חזרנו עוד אחורה. ובוודאי שהמצב שקיים היום – שהוא חמור כשלעצמו – לא יאפשר שום התמודדות עם הנזקים האיומים שנגרמו במהלך העשור האחרון מבחינת תקציב החינוך.
תקציב הפיתוח של משרד החינוך נשחק מאוד בעשור האחרון. בין 2001 ל-2008 התקציב הזה הצטמק בכמחצית. ב-2012 תקציב הפיתוח אמור לעמוד על 630 מיליון שקלים, סכום שעדיין יהיה משמעותית נמוך מזה של תחילת העשור. זאת בשעה שברחבי הארץ חסרות אלפי כיתות לימוד, ובתי-ספר רבים מתקשים לממש את חוק יום לימודים ארוך וגם את הסכם "אופק חדש", בשל היעדר תשתיות ראויות.
תמונה קשה במיוחד, עמיתי חברי הכנסת, נמצאת בתקציב ההשכלה הגבוהה. תקציב ההשכלה הגבוהה לסטודנט נשחק בצורה דרמטית. מערכת ההשכלה הגבוהה בין השנים 2001 ל-2010 הפסידה סכום מצטבר של 7.5 מיליארד שקלים, וזה גרם למשבר עמוק באוניברסיטאות – צמצום בתקני מרצים, עוזרי הוראה, כיתות גדולות יותר, ירידה בהשקעות, במעבדות ובספריות.
אני אומר את הדברים גם כמי שהגיע לכנסת מהאקדמיה, אבל האקדמיה איננה עניינם הפרטי של האנשים שבאו ממנה. האקדמיה הישראלית היא אינטרס של החברה הישראלית כולה, ואותה מדיניות של ייבוש של האקדמיה – ייבוש של האוניברסיטאות, צמצום בהשקעות בסטודנטים – היא פגיעה בעתיד של ישראל, פגיעה ביכולת של ישראלים לרכוש בישראל השכלה גבוהה אמיתית.
תקציב משרד הבריאות, עמיתי חברי הכנסת. ב-2009 תקציב משרד הבריאות לנפש עמד על 95% מערכו בשנת 2001, תמונה עגומה מאוד. תקציב הפיתוח של משרד הבריאות עולה בצורה מזערית אחרי הקיצוץ האיום שהיה בשנות נתניהו כשר אוצר – שאז תקציב הפיתוח של משרד הבריאות קוצץ באופן דרסטי – וזה למרות שבאזורים מסוימים בדרום הארץ ובצפונה חסרים בתי-חולים, מיטות, ציוד רפואי. תחקיר קשה בנושא הזה התפרסם בעיתונות השבוע.
התשובה, עמיתי חברי הכנסת, צריכה להיות בתקציב, והיא לא נמצאת, כי המצב בתקציב הזה יהיה גרוע יותר.
ישנה שחיקה מתמשכת בתקציב סל הבריאות של קופות-החולים. ב-2009, 15 שנים אחרי חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הפער בין מימון הסל בפועל לבין המימון בעדכון מלא עמד על 13.3 מיליארד שקלים.
קצבאות המוסד לביטוח לאומי פחות מצליחות מבעבר לצמצם את שיעור העוני. ושוב, המכה הגדולה נעשתה על-ידי מר נתניהו כשר אוצר, הקיצוצים הגדולים שנעשו בשנים 2001–2004 גרמו לגידול משמעותי בתחולת העוני בקרב משפחות בישראל, משיעור של כ-17% בתחילת העשור לשיעור של כ-20% ומעלה בסופו.
בנוסף, תרומתן של הקצבאות למאבק בעוני קַטְנָה מבעבר. ב-2002 הקצבאות הצליחו לצמצם את תחולת העוני ב-57.2%; ב-2008 ב-46.7% בלבד.
אתמול השתתפתי בהפגנת הרשויות המקומיות ועובדי הרשויות המקומיות שהיתה מול משרד האוצר ומשרד הפנים. מצוקת השלטון המקומי היא איומה. מוטלות על השלטון המקומי יותר ויותר משימות אבל הכוחות התקציביים שעומדים לרשותו הולכים ומצטמצמים.
התקציב הממשלתי לרשויות המקומיות, שעיקרו מענקי איזון המסייעים לרשויות חלשות, נשחק בצורה משמעותית ביותר. ב-2001 עמד התקציב הזה על 5.2 מיליארד שקלים; ב-2011 הוא יעמוד בערך על 3.6 מיליארד שקלים בלבד.
והמשמעות של הדברים – פגיעה בשירותים לאזרח שעליהם מופקדות הרשויות המקומיות. השלטון המקומי בישראל עומד על סף קריסה, והפגיעה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, תורגש במיוחד ברשויות שמשאביהן העצמיים נמוכים – רשויות בפריפריה, רשויות מקומיות ערביות – כל אלה מרגישות את הפגיעה הזו, סובלות מהפגיעה הזו ויסבלו ממנה עוד יותר בשנה הקרובה.
הסיוע הממשלתי לפיתוח ברשויות המקומיות למעשה נעלם. בשנת 2001 המדינה העבירה לרשויות המקומיות סכום שנתי של 563 מיליארד שקלים לצורכי פיתוח; ב-2011 לא יהיה סיוע ממשלתי לפיתוח ברשויות מקומיות.
זאת אומרת, רשויות מקומיות – גם החלשות – תידרשנה להתמודד בעצמן עם צורכי הפיתוח שלהן, וזה אומר שלא יהיו להן יכולות לבצע מהלכי פיתוח.
עמיתי חברי הכנסת, מצוקת הדיור בישראל קשה במיוחד. הממשלה לא מתמודדת עם המצוקה הזו. היא מציעה שורה של מנגנוני שוק שלא מתמודדים עם כשל השוק העמוק, המבני, שנמצא ביסודה של בעיית הדיור.
הדרך היחידה היא יציאה מההיגיון של השוק הקפיטליסטי ועשיית מה שמדינת ישראל ידעה לעשות בעבר – בנייה מסיבית של דיור ציבורי עממי שיוכל להיות מיועד להשכרה, במחירים בני-השגה לאנשים, כולל לאנשים צעירים. מדינת ישראל ידעה לעשות את זה בעבר. זה לא היה מושלם. אני לא מציע לחזור לליקויים שהיו.
אני מציע ללמוד ממודלים שנעשו של דיור ציבורי וחברות דיור ציבורי, ממשלתיות וממשלתיות-עירוניות ועירוניות, כפי שהם קיימים במקומות אחרים בעולם, והמודלים האלה מצליחים ועובדים. בכל ערי העולם הגדולות אנחנו רואים שחלק גדול מהציבור חי בשכירות בדיור ציבורי, שהוא לא דיור לעניים, הוא דיור נאות, הוא דיור מכובד. זו הדרך היחידה להתמודד עם מצוקת הדיור הקשה כל כך הקיימת אצלנו.
כמובן, עמיתי חברי הכנסת, ההשקעה האפסית בהגנת הסביבה ראויה לכל גינוי. אני אפילו מתבייש להביא את המספרים, כי המספרים הם כל כך מגוחכים. מספרי התקציב השנתי של המשרד להגנת הסביבה, שעוד לא מצליח להגיע לפרומיל מתקציב המדינה – – –
דב חנין (חד"ש):
בהשוואה לכל מה שנקבתי הגנת הסביבה מקבלת אפס. הגנת הסביבה המקבלת אפס זה אומר פגיעה בסביבה שלנו, אבל זה אומר גם פגיעה בבריאות שלנו ובחיים שלנו; הגנת הסביבה המקבלת אפס זה אומר אותה הפקרות שהיתה, למשל, והובילה לאסון השרפה בכרמל, כי גם שירות אמיתי של מכבי אש הוא הגנת הסביבה, ושירות מכבי אש לא הולך לקבל את מה שהוא צריך לקבל בשנה הקרובה, למרות כל הספינים וכל – – –
דב חנין (חד"ש):
בשנתיים הקרובות. וכשאנחנו מדברים על היערכות לרעידת אדמה אני שומע שאפילו התקציב המזערי – שוב, חבל להגיד, זה 40 מיליון שקל, זה כלום להיערכות לרעידת אדמה, זה הרי קשקוש, אבל אפילו זה לא מובטח. אז משהו קורה בממשלה הזו. הממשלה הזו כנראה לא ערה לסיכונים ולסכנות שקיימים במדינת ישראל, היא כנראה חיה בכוכב אחר, שבו המצב הוא טוב, ראוי ונהדר.
עמיתי חברי הכנסת, לא נגעתי בכלל בדברים שלי בנושא אפלייתה של האוכלוסייה הערבית ובנושא המצוקות של הפריפריה בחברה הישראלית וההיעדר המוחלט שלהן מספר התקציב הזה. את זה יעשו עמיתי לסיעה בדברים שלהם.
אני רוצה רק לסיים בכמה מלים ולומר: יש אלטרנטיבה, יש אלטרנטיבה. אם כבר יש לנו תקציב לשנתיים, למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח להכפלת שיעור הזכאים לתעודת בגרות? למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח להכפלת שיעור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה? למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח לצמצום פערי הבריאות? אם כבר יש לנו תקציב לשנתיים, למה לא נייצר תוכנית לצמצום פערים? תוכנית שתעודד את רוב רובם של השכירים בישראל, אלה שמשתכרים פחות מהשכר הממוצע, לעודד אותם במקום להמשיך לתמוך בעשירים?
עמיתי חברי הכנסת, תקציב המדינה, פניו כפניה של הממשלה הזאת. זו ממשלה שלא דואגת לחברה הישראלית, לא אחראית לחברה הישראלית, מעדיפה כבוש על שלום, מחויבת לבעלי ההון, משרתת אותם, מקדמת את ענייניהם ומובילה את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל למשבר מאוד קשה. תודה רבה.