תודה רבה, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, כלל ידוע אומר "Hard cases make bad law", ואין מקרים יותר קשים מאשר מקרי הביטחון. מקרי הביטחון הם המקרים הקשים, הרגישים, מעוררי סערת רגשות בציבור וחששות – בהחלט, מעוררים גם חששות בציבור. לא מעטים הם המקרים שגם בארצות העולם העבירות הביטחוניות היו עילתן של הפרות קשות וקיצוניות של זכויות האדם.
הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק רעה, והצעת החוק הזאת היא לא סתם הצעת חוק רעה רגילה, אלא היא הצעת חוק שמתנקשת בלב לבו של המשפט הפלילי הקלאסי. עקרון היסוד של המשפט הפלילי ושל זכויות האדם במשפט הפלילי הוא העיקרון שידוע בשמו הלטיני "הביאס קורפוס" – הביאו את גופו של האדם המדובר. הביאו את גופו – הציגו את האדם המדובר לבית-המשפט, כדי שבית-המשפט יראה אותו, כדי שבית-המשפט ישמע אותו, וכדי שבית-המשפט יוכל לקיים בפניו דיון בעניינו. זהו הגרעין של תפיסת זכויות האדם במשפט הפלילי.
והצעת החוק הזאת, עמיתי חברי הכנסת, מתנקשת בגרעין הזה. כמובן, אפשר להגיד, עציר בעבירות ביטחון – אבל עמיתי חברי הכנסת, גם עציר בעבירות ביטחון הוא בסך הכול רק חשוד. הוא חשוד שייתכן שהוא אשם, אבל ייתכן שהוא זכאי. בין אם הוא אשם ובין אם הוא זכאי, הוא עדיין אדם. עדיין אדם שנושא אתו את זכויות האדם שלו, גם כחשוד, גם כנאשם, ואפילו כמורשע.
ולכן – אסור לפגוע בגרעין הזכויות הבסיסיות של העצור בעבירת ביטחון, כמו שאסור לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות של עצורים בעבירות בכלל.
החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, מבקש בעצם לחוקק מחדש את אותה הוראת שעה פוגענית שמאפשרת מעצר חשודים בעבירות ביטחון לתקופות ארוכות יותר ללא ביקורת שיפוטית והארכה של המעצרים שלהם שלא בנוכחותם. ההסדר הזה, שנקבע בהוראת השעה, נפסל בחלקו באופן מפורש על-ידי בית-המשפט העליון בבש"פ 8823/07, פלוני נגד מדינת ישראל. פסק-הדין ניתן ב-11 בפברואר 2010. לכן – הצעת החוק הזאת פוגעת באופן קשה וחמור בזכותו של אדם להליך פלילי הוגן ובעקרונות היסוד שעומדים בבסיסו של המשפט הפלילי הישראלי.
בעצם החוק הזה שולל את הערובות המינימליות הדרושות להבטיח ניהול חקירה הוגנת ופותח פתח עצום לטיפול בלתי הולם בעצורים ואפילו להרשעתם של חפים מפשע.
עמיתי חברי הכנסת, המשפט הישראלי, כמו המשפט הבין-לאומי, קבע שורה של כללים שנועדו להבטיח שמירה על כבודו של אדם הנחקר כחשוד ועל הוגנות ההליך שבו נבדקת שאלת אשמתו. גם אדם הנחשד בעבירות ביטחון הוא בבחינת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. חומרת המעשים המיוחסים לו, או אפילו הצורך המיוחד להגיע לחקר האמת, בהקשר הזה, בוודאי לא יכולים להצדיק פגיעה בכבודו של האדם או ויתור על הכללים הבסיסיים המוכרים בשיטתנו כתנאים שבלעדיהם אין מניעת עיוותי דין והבטחת הליך הוגן.
הכלל הבסיסי במשפט הישראלי הוא שיש להביא עצור בפני שופט בתוך 24 שעות. הכלל הזה נועד להבטיח מצד אחד שהפגיעה בחירותו של החשוד לא תעלה על הנדרש, שכן מדובר, אני מזכיר לכם, באדם שבשלב זה אפילו טרם הואשם בעבירה כלשהי. מצד אחד, לא פגיעה שעולה על הנדרש בחירותו של החשוד, ומהצד השני המטרה היא להבטיח פיקוח שיפוטי שוטף על אופן ניהול החקירה, כאשר עצם החובה להביא אדם מייד בפני שופט משמשת ערובה חיונית מפני הפעלת אמצעי לחץ פסולים בחקירה ומפני השימוש במעצר כדי ליצור אצל החשוד את התחושה שהוא מנותק לחלוטין מן העולם החיצוני ונתון לחסדי חוקריו.
הוראת השעה שההצעה מבקשת להאריך בתיקונים מסוימים בעצם מאפשרת לעצור אדם ללא פחות מ-96 שעות בלי להביאו בפני שופט. מכיוון שברוב המכריע של המקרים מדובר בחשודים שממילא מוטל עליהם איסור להיפגש עם עורך-דין, משמעות הדבר היא כי אפשר לחקור אותם במשך ארבעה ימים שלמים כשהם מנותקים לחלוטין מן העולם החיצוני ונתונים לחסדי כולאיהם וחוקריהם.
אגב, עמיתי חברי הכנסת, הדברים האלה חמורים במיוחד נוכח העובדה שחקירות ביטחוניות גם פטורות מחובת התיעוד החזותי, אותה חובה שחלה בדרך כלל בעבירות חמורות, והדברים האלה כמובן יוצרים קרקע פורייה לשימוש באמצעי חקירה פסולים ואפילו לשימוש בעינויים ולהשגת הודאות שווא. הם נוגדים בצורה מובהקת גם את המשפט החוקתי הישראלי וגם את המשפט הבין-לאומי. בהקשר זה אזכיר את בג"ץ 6055/95, צמח נגד שר הביטחון, בג"ץ 3239/02, מרעב נגד מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, וכמובן את סעיף 9 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966.
הסכנה שאדם שנמצא בחקירה מלחיצה כזאת יודה במעשים שלא ביצע היא סכנה מוחשית ומוכרת. נתונים שנאספו בבית-הספר למשפטים ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו-יורק מראים, למשל, שמתוך 225 מקרים של הרשעות שווא שנבדקו, כאשר החפות הוכחה לאחר מעשה באמצעות ממצאי די-אן-אי – שימו לב, עמיתי חברי הכנסת – בלא פחות מ-23% מהמקרים ההרשעה השגויה התבססה על הודאה. מחקר שפורסם לאחרונה ב"Stanford University Law", אשר בודק מקרים רבים שבהם הורשעו חפים מפשע על סמך הודאות שמסרו, מראה כיצד חקירות ממושכות המתנהלות ללא עורך-דין עלולות להניב הודאות שווא אשר יכולות להיות גם עשירות בפרטים ולהיחזות כאמינות ביותר.
עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת מבקשת להותיר על כנה, במתכונת כביכול משופרת, את ההוראה שנפסלה מפורשות בידי בית-המשפט העליון, בבש"פ 8823/07, אותה הוראה שמאפשרת את הארכת מעצרו של אדם בהיעדרו.
אני חולק על מה שנכתב בדברי ההסבר להצעה, שההצעה מבקשת לקבוע את העילות והתנאים ברוח הדברים שנאמרו על-ידי חלק משופטי בית-המשפט בפסק-הדין האמור.
למעשה, ההצעה הזאת סותרת את פסיקת בית-המשפט העליון, אם אנחנו קוראים את פסק-הדין בזהירות, אנחנו רואים שרק ארבעה מתוך תשעת שופטי ההרכב הכירו בחוות דעתם באפשרות בכלל של קביעת הסדר חלופי מהסוג הזה, ומתוך אלה שניים ציינו מפורשות שספק רב אם הדבר בכלל ראוי.
פסק-הדין של המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון, ריבלין, אשר שיקף את דעתם של רוב שופטי ההרכב, קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הסדר המאפשר הארכת מעצרו של אדם שלא בנוכחותו הוא הסדר פסול כשלעצמו מבחינה חוקתית.
אני רוצה להביא כמה דברים שכותב המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, בפסק-דינו. הוא כותב כך: "גם אם עצור החשוד בעבירות ביטחון עשוי להישאל שאלות הצופות פני פעולת טרור עתידית, אין משמעות הדבר כי מדובר במעצר סיכולי בלבד, שכן החקירה והמעצר נשענים על עילות הנוגעות למעורבותו בעבירות ביטחון. לעניין הזה העצור הוא בגדר חשוד, יש לפיכך לשמור על זכויותיו כחשוד בפלילים."
לאור הפגיעה הקשה בגרעין הקשה של הזכות להליך פלילי הוגן הטמונה בהדרת עצור מדיון העוסק בהארכת מעצרו, מדובר, עמיתי חברי הכנסת, באמצעי הסותר כשלעצמו הן את דרישת הפגיעה הפחותה של עקרון המידתיות והן את דרישת המידתיות במובן הצר.
עוד מדגיש המשנה לנשיאה ריבלין כי דווקא כאשר מדובר בחשוד בעבירת ביטחון אשר יכולתו להתגונן בהליכי מעצר מוגבלת מכוח אמצעים אחרים שניתן להפעיל כלפיו, ובכלל זה מניעת מפגש עם עורך-דין, דווקא משום כך יש להקפיד ביתר שאת בשמירה על זכותו להיות נוכח לכל הפחות בדיוני המעצר הנוגעים לעניינו. היעדרות העצור מבית-המשפט עלולה בנסיבות אלה לאיין, לא פחות, את הוגנות ההליך המתקיים נגדו.
אני שוב מצטט מדברי השופט ריבלין: "אכן הפגיעה במי שאינו יכול להתגונן מפני מעצרו הן באמצעות נוכחות אישית והן באמצעות נוכחות ייצוגית מושכלת, היא פגיעה קשה ביותר בזכויות האדם, היא עלולה לאיין את תקינותו ולרוקן את תוכנו של ההליך המשפטי".
כותב השופט ריבלין בפסקה נוספת בפסק-הדין: "הביקורת הרציפה על הליך המעצר לצורך חקירה חשובה לשמירת זכויות האדם, לפחות כפי שהחקירה הרציפה חשובה לצורך הגשמת מטרות החקירה".
עמיתי חברי הכנסת, בהצעת החוק הזו יש פגיעה קשה באיזון הזה שבין הצורך לשמור מצד אחד על זכויות האדם, לבין המטרה של קידום החקירה, שמירת הרציפות שלה והגשמת מטרותיה.
פסק-הדין מבהיר מפורשות כי בהתמודדות עם הצורך למצוא דרך מידתית יותר להשיג את התכליות הרלוונטיות יש לחפש אמצעי אשר איננו כרוך בהדרת או בהרחקת העצור מבית-המשפט. אני שב ומצטט מדברי השופט ריבלין: "ככל שמבקשים לצמצם את הפגיעה בחקירה עקב הפסקתה לצורך קיום הליך שיפוטי, יש לבחון את האפשרות לעשות זאת בדרכים שפגיעתן בזכויות העציר פחותה. כך גם אם קיים קושי להפסיק את החקירה כדי להביא את העצור לבית-המשפט, יש לבחון דרכים לצמצום הקושי הזה, דרכים שהן מידתיות יותר מאשר מניעת נוכחותו של העצור בהליך".
עמיתי חברי הכנסת, כאן הלכו לאמצעי הקשה, החריף והדרמטי ביותר. במה אנחנו מדברים? בזה שהעציר יראה שופט, שהעציר יראה שופט של בית-משפט ישראלי, לא שהעציר יראה עורך-דין, שתגידו עורך-דין הוא בכלל חשוד, ואולי יעביר דברים מפי העציר לאנשים שאנחנו לא מעוניינים. אנחנו מדברים על זכותו של העציר לראות שופט, ריבונו של עולם.
עמיתי חברי הכנסת, כמובן ראויים בדברים האלה גם דבריה של שופטת בית-המשפט העליון השופטת פרוקצ'יה, אני לא אצטט מהדברים בהרחבה. אומר דברים ראויים בהקשר הזה גם השופט ג'ובראן, אולי אני רק אקריא משפט אחד מדבריו: "שלילת זכותם של עצורים אלה לבוא בפני שופט ולטעון כנגד מעצרם בשעה שכנגדם מצויות ראיות לכאוריות בלבד, שאף טרם התגבשו לכדי קדם אישום". הרי אנחנו מדברים על אנשים שעדיין לא הואשמו, הם בסך הכול חשודים. "שלילת הזכות שלהם לבוא בפני שופט ולטעון כנגד מעצרם" – אומר השופט, "עומדת בסתירה לעקרונות בסיסיים ביותר של המשפט הפלילי ולא ניתן להסכים לה".
ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני לא רוצה להרחיב ולהביא עוד מובאות, כי המובאות שבפני הן רבות, והן כולן הולכות באותו כיוון של שופטי הרוב בבית-המשפט העליון. יש שופטי מיעוט, השופטת נאור היא בולטת בהם, אבל רוב השופטים הולכים בכיוון שאני הצגתי אותו ממקבץ המובאות הקצר הזה, ואני כמובן יכול הייתי להרחיב יותר ויותר.
מה שאני בא בעצם לטעון הוא, שמכול הדברים האלה, אם היינו מבקשים ללכת אחרי פסיקתו של בית-המשפט, היינו חייבים למצוא פתרון אחר לצרכים החקיקתיים, פתרון אשר איננו כרוך בהרחקתו של החשוד מבית-המשפט. גם כאשר קובעים עילה וסד זמנים מחמירים יותר, זה לא יכול להתגבר על אי-החוקתיות אשר הביאה את בית-המשפט העליון לפסול את סעיף 5 המקורי.
החשיבות החוקתית העליונה של העיקרון כי יש לנהוג תמיד בחשוד המצוי בחקירה כאדם הנושא זכויות, כמטרה ולא כאמצעי, אם לשאול את ביטויו המפורסם של עמנואל קאנט, קיבלה ביטוי מובהק בשנים האחרונות בערעור פלילי 5121/98 יששכרוב נגד התובע הצבאי הראשי. שם בית-המשפט העליון הבהיר שוב עד כמה חשובות הן זכויות החשוד לכבוד, לחירות ולשלמות הגוף.
אותה מערכת משפטית אשר הניבה את הלכת יששכרוב כביטוי לעוצמת זכות האדם שלא להיחשף לחקירה בלתי הוגנת או לאמצעי חקירה פסולים, וכביטוי לעוצמת זכותו של האדם שלא להפוך כלי שרת בידי רשויות החקירה, אינה יכולה בשום פנים ואופן לחיות לאורך זמן עם הסדר שכל כולו החפצה של החשוד, הדרתו מהליכים, הרחקתו מבית-המשפט בהליך הנוגע לעניינו ויצירת תנאי חקירה ומעצר שנועדו לבודד אותו לתקופה ממושכת מהעולם החיצון. אין שום דרך ליישב בין גישה חוקתית הרואה באי-מתן הודעה לחשוד על זכותו להיפגש עם עורך-דין מחדל העשוי לפגוע באוטונומיה הרצונית שלו, במידה מצדיקה פסילת הודעתו כראיה, לבין גישה המאפשרת יצירת מנגנונים מראש המאיינים ומבטלים את הרצון האוטונומי הזה והחושפים את העצור לתנאי חקירה בלתי הוגנים בעליל.
וכך, עמיתי חברי הכנסת, המסקנה המתבקשת היא שהתיקון המבוקש הזה, כמו סעיף 5 המקורי, פוגע באופן קיצוני בזכויות האדם, מתנקש בזכויות החשודים בהליך הפלילי, בגרעין של הזכויות האלה, ולפיכך הוא מהלך בלתי חוקתי.
אני כמובן, עמיתי חברי הכנסת, מתנגד גם למגבלות המוצעות על זכותו של אדם להגיש בקשה לעיון חוזר, או ערר על מעצרו ולהיות נוכח בדיונים הנוגעים לכך. כל אותה הגבלת זמן על הערר, על מעצרו של החשוד, הגבלה קיצונית ודרמטית היא כמובן דבר בעייתי ופסול שמצטרף לכל אותם ליקויים מהותיים שיש בהצעת החוק הזאת.
עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לסכם ולומר כך, הצעת החוק הזאת לא באה בחלל ריק, היא חלק ממגמה כוללת של התקפה על חירויות וזכויות יסוד הקיימות בחברה הישראלית, והמתקפה הזאת היא רבת ממדים ורבת מישורים. עצורים בעבירות ביטחון הם אולי היעד הכי קל והכי פשוט והכי פופולרי אולי להתקפה ולשלילה של זכויות אדם. אבל הם לא האחרונים, הם לא האחרונים ואנחנו רואים התקפה כזאת על זכויות וחירויות לאורך כל החזית. כשאנחנו רואים את ההתקפה הזאת לאורך כל החזית, אנחנו צריכים להבין בפני מה אנחנו עומדים, עם מה אנחנו מתמודדים. ואני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, הסוגיה שעומדת על סדר-יומנו – ושהצעת החוק הזו היא דוגמה שלה, אבל רק דוגמה אחת מיני רבות מאוד, רבות יותר מדי – הסוגיה שאנחנו עומדים בפניה היא מתקפה כוללת על המרחב הדמוקרטי, על מרחב החירויות, הזכויות הבסיסיות ביותר של בני-אדם בחברה הישראלית.
זה מתחיל בעצירים ואסירים, ונמשך באנשים שיש להם זכויות חברתיות, חירויות ביטוי, זה ממשיך במתקפה על זכותם ומעמדם של בני המיעוט הערבי הפלסטיני אזרחי מדינת ישראל, זה נמשך במתקפה על חירויות ביטוי – על חירויות ביטוי של אמני תיאטרון, של שחקני קולנוע, של אנשי אקדמיה, של סופרים –
עמיתי חברי הכנסת, יש קשר בין כל הדברים האלה. יש קשר בין כל הדברים האלה, והקשר הוא ההתקפה על המרחב הדמוקרטי.
ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני אסיים את דברי בנושא הזה באמירה כוללת דווקא, והאמירה הכוללת הזאת מופנית לאלה ששומעים כרגע את הדיון הזה בבית ולא מבינים למה בכלל צריך להגן על זכותם של עצורים, ומה – בוודאי – צריך להגן על זכותם של עצורים שהם עוד חשודים בעבירות ביטחון. בעניינים של זכויות אזרח, כאשר פוגעים במישהו אחר, יכולים לפגוע מחר גם בך וגם בך. אם אנחנו לא נגן היום על המרחב הדמוקרטי, לא יישאר מרחב דמוקרטי להגן עלינו. ולכן המערכה על הדמוקרטיה בחברה הישראלית, שהקרב על החוק הזה הוא אחת מהחוליות שבה, המערכה הזאת מחייבת את הציבור הישראלי כולו לקום, להתייצב, ולומר בקול ברור וצלול: אנחנו לא נוותר על הדמוקרטיה, אנחנו ניאבק על הדמוקרטיה, ניאבק על זכויות האדם, ניאבק על זכויות האדם גם כאשר הן נוגעות באנשים אחרים, גם כאשר הן נוגעות באנשים הרחוקים ביותר מאתנו. גם על הזכויות האלה אנחנו ניאבק, גם על הזכויות האלה אנחנו נתעקש, וגם על הזכויות האלה אנחנו לא נוותר. תודה רבה.