בדיון הלילי בכנסת הוקעתי את חוק הנכבה המורחב כירידת מדרגה מהותית במתקפה על המרחב הדמוקרטי.
ראשית, התערבות בכאבם וברגשותיהם של אנשים היא גם אסורה וגם לא אפקטיבית. החוק לא יכול לבטל תחושת עוול. המשוואה על פיה כאב הערבים משמעו שלילת זכויות היהודים היא שקרית ומסוכנת.
שנית, החוק מייצר מנגנון רוחבי המחבר בין עמדות פוליטיות לבין הזכות לתקציב: הפוליטיקה שלך לא נראית לשלטון? לא תקבל חלקך בתקציב. לא עמדת בקריטריונים הפוליטיים? הרשות המקומית שלך לא תקבל תקציב לביוב. בחוג לסוציולוגיה מלמדים פוסט-ציונים? נשלול תקציב מהאוניברסיטה. התיאטרון או הקולנוע לא מספיק פטריוטים? נחנוק אותם תקציבית.
אגב, שר האוצר הוא שנקבע בחוק כצנזור הפוליטי הראשי.
בהמשך הלילה תיארתי את חוק ועדות הקבלה המאפשר סלקציה בקבלה ליישובים כמפרק את החברה לגורמים ופוגע בערבים, במזרחיים, באתיופים, בלהטב, בעניים.
מנגנוני ההפרדה היו במרכז משטר האפרטהייד בדרום אפריקה: חוק איזורי הקבוצות מ-1950 קבע יישובים נפרדים לגזעים שונים.
כמה שנים מאוחר יותר קבע ביהמש העליון האמריקאי בפרשת בראון ש״נפרד אבל שווה הוא לעולם לא שווה״.
בימים אלה לפני 59 שנים פסל ביהמש העליון של דרום אפריקה את חוק הייצוג הנפרד של בני תערובת. ראש הממשלה מאלאן הוביל, בתגובה, תיקון חוק שמנע מביהמש העליון לפסול חוקים.
בימים אלה, לפני 51 שנים, נרצחו 69 מפגינים שחורים בהפגנות שארפוויל נגד האפרטהייד.
הימין הקיצוני מוביל אותנו אחורה במנהרת הזמן, לימים האפלים שעברו מהעולם במקומות אחרים.