מאת ח"כ דב חנין
"באיזו דרך עלי ללכת מכאן? שאלה אליס את החתול והוא השיב: זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" (הרפתקאות אליס בארץ הפלאות/ לואיס קרול).
גיליון סוף השנה של דה מרקר תרם לדיון שלנו מגוון של אופציות נורדיות קוסמות ליעדים חברתיים. יש ביניהן הבדלים, אבל במקום להתפלפל עליהם, כדאי לשים לב למשותף: במקום עריצות שוק – הסדרים חברתיים חזקים, ממשלה מעורבת ואחראית לחינוך, לבריאות ולרווחה; במקום משטר של תחרות המפקיר את החלשים – מגוון מערכות של סולידריות חברתית.
מהמקום בו אנו נמצאים, המשותף הזה הרי מספיק לסימונו של אופק אליו אפשר לחתור, אופק המסמן כיוון בו עלינו ללכת. נתוני ההליכה שלנו, צריך לומר, הם טובים: תנועת המחאה שישראל חוותה בקיץ האחרון הייתה גדולה ורחבה יותר מאלה שידעו מדינות אחרות בעולם המערבי. בהחלט מותר להתגאות בכוחות שהמחאה חשפה בציבור הישראלי. אבל לא פחות חשוב להבין את מקורה של עוצמה הזו: מדוע נוצרה מחאה כל-כך גדולה דווקא בישראל?
התשובה לשאלה הזו מצביעה על חיבור דיאלקטי בין עוצמתה של התנועה לבין חולשתה: מקור העוצמה הוא בכך שלאורך שנים הציבור הישראלי מתאפיין בעמדות סוציאליסטיות יותר מאשר הנהגתו. המחאה הועצמה כיוון שבשונה ממדינות אחרות, פער זה לא מוביל להחלפת ההנהגה, השבה ונבחרת בגלל מקור לגיטימציה הנמצא במישור אחר לחלוטין. ההתעלמות הנמשכת של השלטון מעמדות הציבור לא יכלה אלא להוליד מחאה עצומה. זו העוצמה אבל זו גם החולשה: בישראל, ניצב מול המחאה שלטון שלא שינה את תפיסתו הקפיטליסטית הקיצונית, ולמרות זאת לא נחלש. בהעדר יכולת לשנות את השלטון הזה, המחאה לא יכלה לספק לנו את מה שעבורו יצאנו בהמונינו לרחובות הערים – צדק חברתי.
כדי שהמחאה תעשה שינוי היא חייבת להתמודד עם השלטון גם במחוזות הלגיטימציה שלו, להשתחרר מאשליית החד-ממדיות ולהיות נכונה למאבק אמיתי על סדר היום של החברה הישראלית. שכן במהותה, המחאה החברתית היא דרישה להפוך את הכיוון של ישראל: במקום נחשול של הפרטות ללא פיקוח – הרחבה של האחריות הציבורית; במקום כרסום הדמוקרטיה וריקונה מתוכן – הרחבת הדמוקרטיה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה; במקום העימותים החיצוניים – העמדת השינוי החברתי הפנימי בראש סדר היום הנכון לישראל.
יציאה מהמקום בו ישראל תקועה מחייבת, על כן, גם התמודדות עם הפיל הניצב במרכז החדר שלנו – הכיבוש. בלי השתחררות ממנו ובלי מאמץ עילאי לצאת ממעגל המלחמה בו נתונה ישראל מאז היווסדה – לא נוכל באמת לכונן כאן חברה אחרת.
המחאה חייבת להבין את האופי הפוליטי שלה. אפשר בהחלט להבין את מקורות הסלידה הציבורית מתחלואי הפוליטיקה שלנו. אבל חשוב גם להבין: פוליטיקה היא הדרך היחידה לניהול דמוקרטיה. ועל כן, החלופה לפוליטיקה שטחית ומושחתת לא יכולה להיות הינתקות מהפוליטיקה אלא רק הניסיון לעשות פוליטיקה אחרת.
משמעותה של פוליטיקה אינה בהכרח כניסה לזירה המפלגתית. בישראל היו אלה דווקא שתי תנועות חוץ-פרלמנטריות שידעו לעצב את דמותה של המדינה בכיוונים מנוגדים: גוש אמונים, שהוביל את פרויקט ההתנחלויות מסוף שנות השבעים ושלום עכשיו, שסיפק את הגיבוי הציבורי להתחלתו הקטועה של תהליך שלום.
מול נחישותו של השלטון להימנע משינוי כיוון – חייבת לקום נחישות נגדית. לא יהיו כאן קיצורי דרך.
למסע הארוך של השינוי נצטרך נשימה ארוכה. המחאה החברתית תצטרך להפוך לתנועה חברתית של שינוי עמוק. ישראל לא תהיה סקנדינביה. אבל היא יכולה להיות ישראל כל-כך אחרת, מקום לכולנו.