שחרורם של האנשים יהיה מעשה ידיהם – או שהוא לא יהיה בכלל

שחרורם של האנשים יהיה מעשה ידיהם – או שהוא לא יהיה בכלל

עיונים בפרשת "בשלח"

דב חנין

שחרור או השתחררות?

סוף פרשת "בשלח" מעלה סוגיה מרתקת. זמן קצר להפליא אחרי הישועות המדהימות שביציאת מצרים ובחציית ים סוף, באים בני ישראל למנהיגם בתלונות קשות. שימו לב לניסוחה של הטרוניה: "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות, טז, ג). תלונה על רעב היא עניין אחד. געגוע ל"סיר הבשר" הוא עניין אחר. מכל מה שאנחנו יודעים "סיר בשר" ממש לא היה במצריים שבמציאות. אבל בתודעתם של האנשים הוא נוצר ממש נוכח הקושי הראשון.

ברמה אחת יש לנו כאן דוגמא מובהקת של הקביעה שקל יותר להוציא אנשים מעבדות מאשר להוציא עבדות מאנשים. כפי שמרקס ידע להראות: שחרורם של האנשים יהיה מעשה ידיהם, או שהוא לא יהיה בכלל: כשמדובר בבני אדם – אין באמת שחרור, יש רק השתחררות.

אכן מעשה ההשתחררות הוא דיאלקטי. יש בו תפקיד ממשי להנהגה. דוד פרישמן התייחס להתחלתו של המהלך המהפכני כאשר כתב: "לך בוא מצרימה אל הנענים ואל הנדכאים ואמרת להם כי עבדים הם – והם לא יבינו; כי אומללים הם – והם לא ידעו; וכי גדול עונים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם – והם לא יאמינו. ופקחת עיניהם בחוזק-יד על כל לחצם ועל כל עונים – וגאלת אותם" (במדבר).

אבל כאשר כל מה שיש הוא הישועה מלמעלה – מעשה של אל או מנהיג – אין ישועה בכלל. במאה העשרים ראינו כך את הידרדרותה של המהפכה הרוסית לתהומות הסטליניזם. בלעדי משה לא הייתה יציאת מצריים. אבל משה לבדו לא הספיק.  ליציאה מעבדות לחירות נדרש תהליך, ולתהליך הזה נדרש מסע של עוד ארבעים שנה.

מעשה מהפכני בין גאות לשפל

רמה נוספת של דיון נוגעת לאופיו של תהליך השחרור. כמו בכל מעשה מהפכני יש בו רגעים של התעלות ואושר. אבל הרגעים הללו אינם ממלאים את זמן התהליך כולו. כדרך הטבע, כל שיא הוא מקום שבו מתחילה ירידה. לא מזמן, בקיץ הישראלי המופלא של המחאה החברתית, אכן חווינו תחושת התעלות כזו. אבל מאז הקיץ התחלף בחורף והעוצמה הגדולה שבתנופת המחאה התחלפה אצל כמה מאיתנו במבוכה, בחולשה ואפילו באכזבה. דווקא ברגעים כאלה נמצא מיבחנה האמיתי של כל מהפכה, דווקא ברגעים האלה חיוני לא לאבד את הכיוון ולהמשיך, כמשה, למרות הכול לחתור אל הארץ המובטחת. קל לחגוג כשהמונים שוטפים את הרחוב, קשה יותר לפעול ברגעי שפל. אבל רק אם יודעים לגבש את הכוחות ברגעי  השפל – ניתן להפעיל אותם נכונה כאשר חוזר ועולה גל השינוי.

שירת נשים?

ובשולי הפרשה ראוי להתייחס גם לשירת נשים. כך כתוב: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה' כי גאוה-גאה, סוס ורוכבו רמה בים" (שמות, טו, כ-כא). מרים ובנות ישראל, שרו וחוללו. וכדי להסיר כל ספק נבחרה כהפטרת השבוע דווקא שירת דבורה, עוד שירת נשים במקרא. הנה דוגמא ללמוד ממנה עד כמה עיצובן של מסורות דתיות הוא בעצם מעשה חברתי ופוליטי. איסור על הקשבה לשירת נשים איננו מדאורייתא. כמו במאפיינים אחרים שלהן, הדתיות והחרדיות המוכרות לנו הן בעצם תופעות עכשוויות לחלוטין. הדוגמא המעניינת ביותר היא חברת הלומדים, חידושו המהפכני של החזון איש אחרי השואה והקמת המדינה, שהפך את הישיבה מאליטה לנורמה, מחוג אליטיסטי צר של עילויים למעגל כללי רחב ומתרחב.

המחקר הביקורתי מיטיב להראות עד כמה מהלכים כאלה של התחדשות של תרבות ופוליטיקה דתיות מתרחשים גם בדתות אחרות. דוגמא אחת היא תהליכי הפונדמנטליזם המרתקים המתרחשים בעולם האיסלם, שגם הם אינם ביטוי לחזרתו של העבר אלא בעצם תגובות מודרניות לחלוטין, לא מרד חיצוני נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית אלא חלק בלתי נפרד ממנה, בשר מבשרה המקיים עימה אחדות-ניגודים דיאלקטית.