סדר היום הפוליטי הסוער, פשעי הכיבוש והמלחמות התכופות, המתקפה של ההון והשלטון על זכויות העובדים, תהליכי ההפרטה, הכרסום הגובר בחירויות הדמוקרטיות, הגזענות המתפשטת, האלימות הגוברת – כל אלה מעסיקים מאוד את המפלגה הקומוניסטית הישראלית, חבריה ומוסדותיה.
המערכות הדמוקרטיות היומיומיות המגוונות אינן סותרות, אלא מבטאות את מאבקה של מק"י למען תמורות כלכליות וחברתיות יסודיות, למען שינוי מהפכני של החברה הישראלית, למען הסוציאליזם. כפי שלימד ולדימיר לנין, על בסיס הניסיון של המהפכות ברוסיה בתחילת המאה ה-20, וכפי שמלמד הניסיון הדמוקרטי והמהפכני שנצבר מאז, תמורות פוליטיות בכיוון דמוקרטי אמיתי, המשרתות את האינטרסים של העובדים ובונות אחדות פעולה אינטרנציונליסטית – מרחיבות את הבסיס החברתי של התמיכה בשינויים רדיקליים ובתמורות סוציאליסטיות.
כדי לפרוץ את מעגל המלחמות, הדיכוי, האפליה, הגזענות, הקיטוב הגובר בהכנסות וברכוש, החיבור הגובר בין הון לשלטון, השחיתות והריקבון האופייניים לקפיטליזם המאוחר, על מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית לפעול בעקביות לגיבושו של כוח שמאלי משמעותי, אמיץ ובעל השפעה, שיוכל להציע לציבור הרחב, יהודים וערבים, חלופה ברורה לשלטון הימין. אך בנייתה של חלופה כזאת, אם איננו רוצים שתישאר אפיזודה פוליטית, מטילה עלינו את האחריות לטפח את האלטרנטיבה הסוציאליסטית כמעש יומיומי וכחזון לעתיד.
בתנאים היסטוריים שונים, שונות ומגוונות גם הדרכים ליישם מהפכה סוציאליסטית, לבצע שינוי מן היסוד של המשטר הכלכלי-חברתי. אך תהיה הדרך הקונקרטית אשר תהיה, התנאי לכל חלופה סוציאליסטית הוא גיבוש הכוחות הקיימים במציאות הנוכחית, שלהם נחוץ השינוי החברתי העמוק. באופן מעשי, המשימה היא ליצור חיבור עם מסגרות, ארגונים וכוחות, אשר כבר עתה מנהלים באופן דמוקרטי ועממי מאבקים בעלי אופי מתקדם. הקמת ועדי עובדים, שביתות למען העלאת שכר ונגד הפרטה, הפגנות נגד מפעלים מזהמים ונגד השתלטות תאגידים על המרחב הציבורי, מאבקים נגד נישול והריסות בתים, מערכה למען דיור בר-השגה, מאבקי סטודנטים ומרצים להגנת הנגישות להשכלה והחופש האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה, מאבקים נגד ההתנחלויות ונגד המצור על עזה – מאבקים אלה ורבים אחרים אינם מוגדרים בידי פעיליהם כמאבקים למען סוציאליזם, אך אובייקטיבית הם תורמים לגיבושה של אלטרנטיבה שמאלית וסוציאליסטית.
מק"י דוחה את רעיונות "הדרך השלישית", המנופפת בגירסה רחמנית של הקפיטליזם, אך בפועל תומכת בניאו-ליברליזם על הפרטותיו ושירותו הכל-צדדי להון. אנו נגן בכל כוחנו על הישגים של העובדים בתחום הזכויות בעבודה, השכר והביטחון הסוציאלי. אך נשוב ונבהיר, כי קיומם של הסדרי רווחה אינם מבטלים את הניצול המעמדי, את ההתעשרות של ההון על חשבון העובדים, את המשברים הכלכליים ואת האבטלה והמצוקה של שכבות רחבות.
סדר היום הסוציאליסטי של מק"י כולל, אפוא, בניית שותפות מאבק של יהודים וערבים, ניתוח המציאות בגישה מעמדית, העמדת נושאים קונקרטיים למאבק דמוקרטי עכשווי, הנחלת ההבנה של החלופה הסוציאליסטית לקפיטליזם, ולימוד מניסיון המאבקים לתמורות חברתיות מתקדמות בעבר ובהווה. כל אלה יחד מרכיבים את סדר היום הסוציאליסטי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
ממהפכת אוקטובר 1917 ועד להתמוטטות המשטרים ב-1991
מתחילת המאה ה-20 ועד לנובמבר 1917, רוסיה הייתה שרויה במערבולת חברתית ופוליטית. באותן שנים הייתה ברוסיה גאות חסרת תקדים של מאבקי עובדים, שהיו מרוכזים בעיקר בערי התעשייה הגדולות. מרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה, במהלכה הובסה רוסיה, החריף את העימות בין המשטר הצארי לבין האיכרים, שהיו מרבית אוכלוסיית רוסיה.
נכון, רוסיה הצארית הייתה ארץ אגררית, שבה האוכלוסייה ברובה הייתה אנאלפבתית. לכן המבחן של המהפכנים ב-1917 היה ביכולתם ליצור חיבור בין האינטרסים של הפועלים לבין האינטרסים של האיכרים. האיכרים באותן שנים שאפו לסלק את בעלי האחוזות ואת שלטון הצאר ולקבל לידיהם את חלקות הקרקע, שאותן עיבדו.
ב-7 בנובמבר 1917, פרצה ברוסיה המהפכה הסוציאליסטית הגדולה. איכרים ופועלים מרחבי רוסיה, בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית (הבולשביקית), השתלטו באופן מאורגן ויעיל על מרכזי השלטון הרוסי, במטרה להנהיג במדינה משטר חדש – משטר סוציאליסטי. תביעותיהם היו לניהול דמוקרטי של המדינה, לחלוקה צודקת של הקרקעות לאיכרים, לשוויון בין האזרחים, לתנאי עבודה נאותים, להפסקת המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה), להשכנת שלום בין העמים, ולכינונה של חברה ללא ניצול של אדם בידי אדם.
מהפכת אוקטובר ביטאה את ההבנה, אותה הנחיל ולדימיר לנין, מנהיג הבולשביקים, כי השינוי הסוציאליסטי עומד על סדר היום. בעידן האימפריאליזם, הדגיש לנין, הסוציאליזם אקטואלי גם ברוסיה. המהפכה ב-1917 ביטאה גם הבנה, ששינוי החברה לא יתרחש מאליו, אלא הוא דורש התארגנות ופעולה פוליטית נחושה להובלת שינויים מהפכניים, עמוקים בהסדרים החברתיים והכלכליים הקיימים.
לנין הוביל את ההינתקות מהתפיסות ומהפוליטיקה של "האינטרנציונל השני". לאחר מותו של אנגלס, הוביל קאוטסקי את החשיבה של האינטרנציונל השני בכיוון אורתודוקסי. התנועה בהנהגת קאוטסקי טענה, כי מאחר שהשינוי הסוציאליסטי בו יבוא, לכן צריך בהווה רק לצבור כוח ולצפות לשינוי המהפכני, אשר, כאמור, יגיע. נאמן לתפיסה זו, הוביל הרוב באינטרנציונל השני את המפלגות הסוציאליסטיות לתמיכה בממשלותיהן במלחמת העולם הראשונה, ובכך הוביל לבגידה בעקרון האינטרנציונליסטי, שנקבע ב"מניפסט המפלגה הקומוניסטית" – "פועלי כל הארצות התאחדו".
מול גישתו של קאוטסקי הציג לנין, עוד בתחילת המאה ה-20, תפיסה שונה: הפועלים אינם תומכים במלחמות אימפריאליסטיות, אלא משתדלים לנצל את האפשרויות לשינוי חברתי מהפכני, שהמציאות החברתית פותחת בפניהם.
בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין, כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה תתרחש גם בארצות אחרות. תחזית זו לא התגשמה, שכן המעצמות האימפריאליסטיות, שקודם לחמו זו בזו, שילבו ידיים במערכה למיגור כל ניסיון לשינוי מהפכני מחוץ לרוסיה (גרמניה, הונגריה).
לנין הקדיש מחשבה רבה לשאלות של בניית המשטר הסוציאליסטי. לנין מעולם לא חשב, שתפיסת השלטון די בה כדי לשנות את החברה ברוסיה. בחיבוריו הדגיש, כי לאחר תפיסת השלטון, הפועלים צריכים להתגייס, במשך תקופה ארוכה, למאבק למען הדמוקרטיה, שכן לא יכול להיות סוציאליזם שאינו מגשים דמוקרטיה מלאה. לנין הוביל את המהפכה ב-1917 בכיוון הדמוקרטי.
אחרי ניצחון המהפכה, שאל לנין את עצמו שאלות בנושא הדמוקרטיה. בחיבוריו מציין לנין, כי ניתן, באמצעות צווים של השלטון הסובייטי, להפקיע את הבנקים ואת המפעלים הגדולים ולהפוך את הקרקע לרכוש העם. צעדים אלה ניתן לבצע מייד. ואמנם, השלטון הסובייטי היה הניסיון הראשון בהיסטוריה להפקיע את כל האדמות מידי הבורגנות ובעלי האחוזות ולהעביר אותן לבעלות המדינה. אך הפקעת הקרקע הייתה רק תחילת הדרך: הקרקע המופקעת חולקה לאיכרים, שכל אחד הקים על החלקה שברשותו משק זעיר. חלוקת הקרקע הובילה לגידולו של מעמד האיכרים בעלי המשק (יצרנים קטנים). אך מי שמקים משק על קרקע שברשותו הוא יצרן בורגני קטן. מתוך ניתוח המציאות הזאת, שעוצבה כבר בעיקבות המהפכה, הדגיש לנין, כי המאבק של הפועלים מול הבורגנות בדמות היצרנים הקטנים יימשך זמן רב. מסקנה זו הייתה אחד ממוקדי הניתוח שלו. אולם סטלין לא חשב באותו כיוון וניסה לפתור את הבעיה של בעלי הקניין בכפר במהירות ובכפייה אלימה.
אחת המטרות שהציג לנין בפני המהפכה הייתה – התגברות על הניכור של העובד ביחס למקום עבודתו, האופייני לקפיטליזם, באמצעות מערכת של קואופרטיבים, שבתנאים של רוסיה, תהיה עמוד השידרה של הסוציאליזם.
אך לנין, שמת בשנת 1924 (בעיקבות התנקשות בחייו), לא הספיק ליישם את רעיונותיו לגבי בניית הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית. סטלין, שהנהיג את ברית-המועצות אחריו, לא המשיך בדרך שהיתווה לנין. בין לנין לבין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק.
השנים הראשונות שלאחר המהפכה היו שנים של אתגר גדול למשטר החדש. מועצות האיכרים והפועלים (הסובייטים) הצליחו להגן על המשטר החדש ולהפוך על פיהם את סדרי המשטר הישן, וזאת למרות הניסיונות למגרו. קרקעות חולקו מחדש לאיכרים, רוסיה פרשה ממלחמת העולם הראשונה, מפעלים הועברו לשליטת עובדיהם, שעות העבודה קוצרו, המשכורות הוגדלו, הבנקים הולאמו, והוקם משטר המבוסס על התארגנויות דמוקרטיות מקומיות – מועצות – ואסיפת נציגים של המועצות האלה. הוקמה ממשלתה המהפכנית הראשונה של רוסיה, כשבראשה לנין, מנהיג הבולשביקים.
המהפכה גבתה מחיר כבד מבעלי האחוזות הגדולות, מאילי ההון המקומיים והזרים, וממערכת חברתית שלמה, שהתפרנסה מניצול עבודתם של האיכרים והפועלים. הכוחות הכלכליים והפוליטיים העצומים האלה ניהלו בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, מאבק חריף נגד המשטר החדש: מבפנים – במלחמת אזרחים במימון זר, ומבחוץ – בפלישה של צבאותיהן של 14 מדינות ובלחץ כלכלי בינלאומי.
תוך כדי מאבק האדירים להבטיח את הישרדות המשטר החדש, הצליחו הקומוניסטים במהלך השנים לשקם את ארצם לאחר החורבן, שהמיטה מלחמת העולם הראשונה. הם הצליחו להצעיד את כלכלת רוסיה המפגרת לעידן של תיעוש ומדע מתקדמים, והצליחו לאחות את הקרעים שיצר שלטון הצאר בין העמים השונים. ברית-המועצות, למרות התנאים הקשים ולמרות השגיאות, הגיעה להישגים חברתיים גדולים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, הבריאות, הרווחה, מעמד האישה, העבודה, הדיור והמדע. לברית-המועצות הייתה תרומה מכרעת בניצחון על הנאציזם והפאשיזם במלחמת העולם השנייה, לרבות בהצלתם של היהודים וקורבנות הנאציזם האחרים. ברית-המועצות תמכה לאורך השנים גם במאבקי השחרור הלאומי של עמים רבים בעולם, ובין היתר תמכה בביטול המנדט הבריטי בארץ ובהקמתן של שתי מדינות עצמאיות לשני העמים בארץ.
מהפכת אוקטובר, עוררה תיקוות בקרב הגורמים המתקדמים במזרח-התיכון. היו אז ציפיות, שבעיקבות הניצחון של מהפכת אוקטובר, יתרחש גל עולמי של מהפכות, אשר יפקוד את העולם המתועש, ומשם ימשיך בתנופה הלאה, כולל לארצות המזרח-התיכון.
חשיפת ההסכם הבריטי-צרפתי בדבר חלוקת השליטה באזורים שונים של האימפריה העות'מאנית בין צרפת לבריטניה (הסכם סייקס-פיקו), בידי ההנהגה הבולשביקית, לא השאירה מקום לספקות אצל הכוחות האנטי-קולוניאליסטיים ותנועות השיחרור הלאומי באזור לגבי נכונותה של הממשלה המהפכנית ברוסיה לתמוך במאבקם למיגור ההסדרים הקולוניאליסטיים.
ההשפעות של מהפכת אוקטובר על המערכה של עמי המזרח-התיכון לשיחרור מהקולוניאליזם הלכו והעמיקו ככל שהארגון הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות (הקומאינטרן) העניק משקל גובר לשאלת הקולוניות בסדר הקדימויות של המהפכה הסוציאליסטית. לאחר כשלון ההתקוממות הקומוניסטית בגרמניה, הגיע הקומאינטרן למסקנה, כי אם אי-אפשר לפתור את הבעיות הקולוניאליות באמצעות מהפכה עולמית, ייתכן שאפשר להחליש את מרכזי האימפריאליזם באירופה באמצעות תנועות לשיחרור לאומי, אשר ינתקו ארצות שונות מתחום השליטה הקולוניאלית.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם, וגם לאחר מלחמת העולם השנייה, קמו באזור משטרים ערביים, אשר שאפו להתנתק מהקולוניאליזם ותמכו בשינויים פוליטיים וחברתיים בארצותיהם. אך לא אחת, משטרים אלה גם טבחו בקומוניסטים. זה מה שקרה במצרים בשנת 1924. המכה הקשה שספגו הקומוניסטים במצרים גרמה לכך, שעשרות שנים אחריה, לא קמה בה מחדש מפלגה קומוניסטית רחבה. גם בימי הנשיא נאצר, קומוניסטים ישבו בכלא. בסופו-של-דבר נוכחנו לדעת, כי המשטרים הבורגניים האלה, שטבחו בקומוניסטים בני עמם, לא החזיקו מעמד כמשטרים אנטי-אימפריאליסטיים.
ברית-המועצות ידעה גם כישלונות וחולשות. אנו, במפלגה הקומוניסטית הישראלית, איננו מתעלמים מכך. לאחר פטירת לנין, כונן סטאלין בברית המועצות שיטה שהייתה זרה לערכים הקומוניסטיים, תוך פגיעה קשה בדמוקרטיה, פשעים ועיוותים, שרירות והתרחבות עצומה של הבירוקרטיה. כך נוצר מחדש והעמיק הניכור שבין העובדים לבין המדינה ומקומות העבודה. במרכזה של השיטה הועמדה תאוריה זרה למרכסיזם, לפיה אפשרי סוציאליזם בלי דמוקרטיה פוליטית וחברתית. גם לאחר ימיו של סטאלין, ולאחר הוקעת דרכו, לא עלה בידי ההנהגה הסובייטית לבצע את השינוי הדרוש לכינון מערכת דמוקרטית מתקדמת.
הסטליניזם הסב נזק רב להתפתחותה של ברה"מ ולרעיון הסוציאליזם. אבל מאחר שסטלין מת בשנת 1953, אי-אפשר לתלות רק בסטלין את כל חולשות המשטר הסובייטי ב-35 השנים שלאחר מכן.
לאחר ששיקמה את ההרס, שזרעו הכיבוש הנאצי ומוראות מלחמת העולם השנייה, ברה"מ נאלצה להתמודד עם "המלחמה הקרה", שהכריזה עליה ארצות-הברית, אשר לוותה במירוץ חימוש, שעלותו גבוהה, ועם האיומים הצבאיים, שמקורם היה בברית נאט"ו. אך ההסבר להתמוטטות אינו יכול להסתפק רק בהצבעה על תנאים בינלאומיים אלה.
המשק הסוציאליסטי התבסס על המרת הרדיפה אחרי הרווח ברווחה אישית, המבוססת על עבודה קולקטיבית למען הכלל. אך החל משנות ה-70 התגלה, כי ברה"מ לא הצליחה לקיים משק יעיל, המסוגל להתמודד בהצלחה עם המהפכה המדעית-טכנולוגית. העובדה, שברה"מ יכלה להטיס חלליות ולהגיע להישגים מדעיים עמדה בסתירה לאי-יכולתה לספק את צורכי היומיום של האזרחים. ברה"מ לא הצליחה לגייס את העוצמה החברתית של הסוציאליזם בתחרות עם המערב על פיריון הייצור ועל פיתוח מוצרי צריכה חדשים. הכוחות החברתיים, שהיו אמורים להיות המובילים, אם באמצעות הסובייטים ואם באמצעות מנגנון הפיקוח החברתי, אותו יזם לנין, בפועל הורחקו מהשלטון.
לאחר הוקעת הסטליניזם, נעשו בברה"מ צעדים לשיקום הניהול הדמוקרטי של הכלכלה והחברה. אך אם בשל משקעי הסטליניזם ואם בשל הניהול השגרתי, ראשי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמדינה לא מילאו את הפונקציה של גיוס המוני העובדים לשיפור המשטר הסוציאליסטי. גם בשנות ה-70 וה-80 ניכרים היו חוסר הפתיחות של ההנהגה למגוון של דעות וחוסר ההסתמכות על חשיבה משותפת של המוני העם.
מק"י, שראתה בסולידריות עם ברית-המועצות, מולדת הסוציאליזם, ציר מרכזי בפעילותה, העריכה בוועידתה ה-21 (מאי 1990), כי העיוותים והשגיאות בברה"מ ובייתר ארצות הסוציאליזם היו תוצאה של גורמים סובייקטיביים ושל דגם שלא עמד במבחן, של שיטות בירוקרטיות ושל ריכוזיות יתר, כמו גם של התעלמות מהתנאים הייחודיים לכל ארץ, שבנתה משטר סוציאליסטי, ושל ניכור של הציבור מהשלטון. לכן, העריכה מק"י ב-1990, כי "הפרסטרויקה, הדמוקרטיזציה והפתיחות, אותן יזמה המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ, היו צורך אובייקטיבי חיוני להתפתחות הסוציאליזם בברה"מ. מהפכה בתוך מהפכה במסגרת המשטר הסוציאליסטי; שחרור הסוציאליזם מכל שבלם את פיתוחו, ומימוש כל היתרונות הגלומים במשטר הסוציאליסטי" (ספר הוועידה ה-21, ע' 18). עם זאת, מק"י הצביעה גם על כך, שבמהלך מימוש הפרסטרויקה והדמוקרטיזציה וסילוק השיטה הפיקודית-מינהלית, גלשה ברה"מ במידה רבה לאנרכיה בתחום הכלכלי ובתחום הפוליטי. באותם ימים מק"י עדיין הביעה תקווה, כי ברה"מ תתגבר על המשבר והפרסטרויקה תשיג את מטרתה המוצהרת.
כיום, שני עשורים לאחר הפיכת הנגד וביודענו את תוצאותיה, נראה, כי שיכבה מסוימת של בכירים במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ושל בכירים במנגנון המדינה, ובראשם מיכאיל גורבצ'וב, הובילה במודע את המהלך לפירוקה של ברה"מ, לחיסול הסוציאליזם ולכינונו מחדש של הקפיטליזם. פירוק ברה"מ לא בוצע בכפייה צבאית מבחוץ. נושאי תפקידים בכירים, שבגדו בעקרונות הסוציאליזם למען התעשרות אישית, הם שהוליכו שולל את המוני העם בהבטיחם עושר ודמוקרטיה. בפועל הם השתלטו על רכוש המדינה, על המפעלים, הבנקים ואוצרות הטבע, ובמהלך קצר, יחסית, פירקו את ברה"מ ואת המשטר הסוציאליסטי וחיסלו את הישגי העובדים.
מחדלי המנהיגים הסובייטיים והצטברות העיוותים והבעיות נוצלו, אפוא, להפיכת נגד, אשר זכתה בעידוד רב מצד האימפריאליזם, ואשר בשנים 1991-1989 מוטטה את המשטרים בברית-מועצות ובמזרח-אירופה. בעקבות הפיכת הנגד, הוקם במדינות אלה קפיטליזם אכזרי במיוחד, המתאפיין בפערים כלכליים אדירים בין עניים לעשירים; חזרו האבטלה והעוני ותנאי הקיום הירודים של חלקים נרחבים באוכלוסייה; מערכות הדיור, הבריאות והחינוך מדרדרות, וזאת לצד התעשרות נפשעת של מעטים, ששדדו את אוצרות המדינה. רוסיה של היום שבה והתבססה על הפקת גלם (בעיקר נפט וגז), רומסת את החירויות הדמוקרטיות ומנהלת מדיניות מעצמתית.
תחנות ביישום חזון הסוציאליזם
בהציגם את הרעיונות המשחררים של "נישול המנשלים" ושל כיבוש הדמוקרטיה, של מהפכת הפועלים שתעלה את מעמד העובדים לשלטון, הציגו מרקס ואנגלס כבר ב"מניפסט המפלגה הקומוניסטית" (1848) את החזון הסוציאליסטי:
"במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל".
בנתחם את המציאות של הקפיטליזם התעשייתי במאה ה-19, הניחו מרקס ואנגלס, כי המהפכה הסוציאליסטית תתרחש תחילה בארצות התעשייתיות המפותחות. לנין, שגיבש את המפלגה הבולשביקית בתקופת גלגולו של הקפיטליזם התעשייתי בקפיטליזם פיננסי, בתקופת האימפריאליזם, הגיע למסקנה, כי המהפכה הסוציאליסטית עשויה לפרוץ בחוליה החלשה ביותר של המערכת הקפיטליסטית, בעת שזו תקלע למשבר עמוק. ניתוחו זה הוביל את לנין ואת הבולשביקים לחולל את מהפכת אוקטובר 1917 ולהתחיל לבנות את הסוציאליזם ברוסיה.
התחדדות העימותים החברתיים והפוליטיים בשנים שקדמו למלחמה העולם השנייה, על רקע המשבר הכלכלי העולמי (1932-1929) ועלייתם של משטרים פאשיסטיים, והמערכה האנטי-פאשיסטית ההרואית הובילו למהפכות סוציאליסטיות שהיו המשך טבעי של המערכה לשחרור מעול הנאציזם והפאשיזם.
גידול המחנה הסוציאליסטי וחיזוק מעמדו העניקו דחיפה למערכות האנטי-אימפריאליסטיות לשחרור לאומי בקולוניות. בכמה מהן (סין, וייטנאם, קוריאה, לאוס, קובה), התפתח המאבק לשחרור לאומי ונגד העריצות למערכה למען הנהגת הסוציאליזם. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הכריזו שורה של ארצות באפריקה ובאסיה על בניית סוציאליזם (מצרים, סוריה, אפגניסטן, אתיופיה, תימן). בפועל, אף לא אחת מהן לא הפכה סוציאליסטית. במידה זו או אחרת, בכל אחת מהן התגבש קפיטליזם ממלכתי, שהוביל גם כמה שינויים חברתיים במשך תקופה מסויימת.
בשנות ה-70, בעידן הניאו-קולוניאליזם ובהשראת המהפכה בקובה, התרחשו תמורות מתקדמות בעלות חזון סוציאליסטי בצ'ילה (1970) ובניקרגואה ( 1979).
החל משנות ה-80, עם התגבשות הקפיטליזם המאוחר, הקפיטליזם של המהפכה הטכנולוגית, של הגלובליזציה ושל הניאו-ליברליזם, ועל רקע הקשיים הגוברים בארצות הסוציאליזם, הכריזו המנהיגים וההוגים הבורגניים על נצחונו הסופי של הקפיטליזם. אך הכרזותיהם נתגלו כנבובות, כאשר באמריקה הלטינית קמו בכמה מדינות משטרים דמוקרטיים מהפכניים, ובמדינות אחרות הוחלפו משטרי עריצות במשטרים בורגניים-דמוקרטיים, המגינים על העצמאות הלאומית ומבצעים שינויים חברתיים לטובת העובדים.
בבוליביה, שולטת מאז 1995 "התנועה למען הסוציאליזם" של הנשיא אוו מוראלס, והקומוניסטים תומכים בו. בוונצואלה, נבחר הוגו צ'אווס לנשיא ב-1998 וביצע מאז מהלכים חשובים של הלאמה של אוצרות טבע ומפעלי תעשייה ושל רפורמות לטובת הפועלים והאיכרים. בברזיל, שולטת מאז 2003 מפלגת העובדים, כאשר הקומוניסטים הם בקואליציה, ושרים מטעמם מכהנים בממשלה. באורוגוואי, עלתה לשלטון בשנת 2004 החזית הרחבה בראשות הנשיא חוסה מוחיקה, והקואליציה שהוקמה כוללת את הקומוניסטים. ראש עיריית מונטבידאו, בירת אורוגוואי, היא פעילה במפלגה הקומוניסטית. באקוואדור, הנשיא רפאל קוראה, שנבחר ב-2006, זוכה בתמיכה של כל השמאל. בניקרגואה שולט, מאז 2006, דניאל אורטגה, מנהיג החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי, בתמיכת הקומוניסטים. בפארגוואי, עלה לשלטון ב-2008 הכומר המתקדם פרננדו לוגו, הנהנה גם מתמיכה "ביקורתית" של הקומוניסטים. באל-סלבדור, נבחר לנשיאות ב-2009 מאוריסיו פונס מטעם חזית פרבונדו מרטי לשחרור לאומי, וגם הוא נתמך בידי הקומוניסטים.
בשנת 1994 נערכו בדרום אפריקה הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, שסמלו את סוף עידן האפרטהייד והביאו לשלטון את הקונגרס הלאומי האפריקאי בראשות נלסון מנדלה. המפלגה הקומוניסטית של דרום-אפריקה והאיגודים המקצועיים שהיא מנהיגה, שהם המרכיב המרכזי בקונגרס הלאומי האפריקאי, שותפים מאז בשלטון. בבחירות שנערכו ב-2003, הגדיל הקונגרס את ייצוגו עד לשני-שלישים מהפרלמנט.
בבחירות שנערכו בפברואר 2008, נבחר דמיטריס כריסטופיאס, מזכ"ל אק"ל, מפלגת הקומוניסטים, לנשיא קפריסין.
המשטרים המתקדמים בדרום-אפריקה ובקפריסין מובילים שינויים דמוקרטיים חשובים למרות הסביבה הקפיטליסטית העוינת והלחץ של התאגידים הבינלאומיים ושל ארצות-הברית.
סקירה קצרה זו מלמדת, כי הקומוניסטים ובעלי החזון הדמוקרטי, העממי והסוציאליסטי האחרים השכילו למצוא דרכים לשינויים מתקדמים, בדרך למימוש חזונם, גם כאשר הקפיטליזם פשט צורה ולבש צורה, וכאשר התנאים ההיסטוריים השתנו. הניסיון שהצטבר מאז מחצית המאה ה-19 מלמד, כי אין דרך אחת לשינוי דמוקרטי וחברתי עמוק ואין דגם אחד של משטר מתקדם, סוציאליסטי, המתאימים לכל הארצות.
כל מפלגה קומוניסטית, כל תנועה דמוקרטית-לאומית צריכה להחליט, בהתאם לתנאים הקיימים בארצה ולתנאים הבינלאומיים, כיצד ניתן לאחד את נפגעי הקפיטליזם למערכה לשינוי השלטון; באיזו מידה ניתן להפוך מנגנונים דמוקרטיים בורגניים כמו בחירות כלליות למנוף לאיחוד כוחות ולתמורות פוליטיות; איזה מטרות קונקרטיות יש להעמיד במרכז המערכה; ומהו השלב הבא במערכה לחברה צודקת של העובדים ולמען העובדים.
מאז התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הסוציאליסטיים במזרח-אירופה, חסידי הקפיטליזם מנסים לשכנע אותנו, שאי-אפשר לשנות את העולם, או שאי-אפשר לשנותו באופן מהפכני.
הניסיון של ברית-המועצות הוכיח, כי העובדים מסוגלים לתפוס את השלטון ולהחזיק בו ולהפוך למציאות זכויות חברתיות בהיקף חסר תקדים. מ-1917 ואילך עשה השלטון הסובייטי צעדים מוחשיים המבטיחים לכל אזרח עבודה, שירותי בריאות, חינוך ודיור. ההישגים האלה נשמרו בכל שנות השלטון הסובייטי והקרינו גם כלפי חוץ. מעמד העובדים בארצות המפותחות, בראותו את הדוגמא הסובייטית, תבע והשיג את פיתוחה של מדינת הרווחה. עד כמה קיומה של מדינת הרווחה קשור היה בברה"מ ניתן ללמוד מהעובדה, שלאחר פירוק ברה"מ, אורגנה בכל המדינות המפותחות, כולל בישראל, התקפה רבתי על מדיניות הרווחה. התקפה זו הובילה לכירסום משמעותי בשירותים הציבוריים ובזכות לבריאות, לחינוך, לדיור ולרווחה.
הניסיון של המאה ה-20 לימד, כי בתנאים מסוימים, משטר בורגני עלול ללבוש צורה פוליטית של פאשיזם. הכוח הראשי שניצב מול הפשיזם הייתה ברה"מ, אשר הקריבה במלחמה ההרואית נגד ההיטלריזם 27 מיליון חיילים ואזרחים.
המהפכה של 1917 הוכיחה כי ניתן ליישם את הצורך האובייקטיבי בבניית חלופה לקפיטליזם. המהפכה הוכיחה, כי במדיניות נכונה, המתבטאת בהחלטות נכונות, ניתן לבנות משטר סוציאליסטי. אך ההיסטוריה גם הוכיחה, כי שגיאות מהותיות ורדיפת בצע של מנהיגים עלולות, לפתוח דרך לשובו של הקפיטליזם על כל אסונותיו וסתירותיו.
גם בימינו ניתן לשאוב השראה מהמהפכנים של רוסיה, אשר זעזעו את העולם. נוכח העמקת הקיטוב הכלכלי והנזק החברתי והסביבתי, שגורמת הגלובליזציה של התאגידים, גדל מיספרם של אלה, המחפשים חלופה חברתית וצדק חברתי.
במציאות של המאה ה-21 ברור לנו לחלוטין: המצב החברתי הקיים כיום בעולם – פערים כלכליים-חברתיים איומים, מצוקה, עוני, מלחמות, מיסחור היחסים האנושיים, הרס רשת הביטחון הסוציאלי, חורבן סביבתי – המצב הנורא הזה מחייב שינוי מהפכני. מהניסיון ההיסטורי של המאה העשרים למדנו, שצריך לעשות את השינוי המהפכני הזה באופן טוב יותר, באופן שיאריך ימים, באופן דמוקרטי.
בסקר, שערך (בקרב האוכלוסייה היהודית) ב-2007, הציג מרכז יד טבנקין, בין היתר, שאלה לגבי הסוציאליזם. בפני המשיבים הוצגו כמה אופציות, וביניהן: האם הסוציאליזם הוא ערך חברתי חשוב, שיש לשומרו, והאם הוא זקוק לשיפורים. שני-שלישים מהנשאלים השיבו בחיוב על האפשרויות האלה, כלומר ביטאו יחס חיובי לסוציאליזם.
חשוב שנרשום לפנינו, כי גם בישראל של היום, המושג סוציאליזם לא נעלם מהשיח הציבורי. לכן זה תלוי בנו, כיצד נחבר את המושג הזה עם המציאות בארץ לכוח של שינוי חברתי סוציאליסטי.
תפקידה של מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית במערכה לתמורות חברתיות מתקדמות הוא להדריך, לתאם ולאחד תנועות דמוקרטיות בעלות תחומי עניין מגוונים, ובו בזמן ללמוד מניסיונן. הקשבה הדדית ולימוד הדדי של הניסיון הם המפתח לבניית סדר יום דמוקרטי-חברתי, שבכוחו להגן על העובדים ועל כלל המקופחים, ולשכנע עוד ועוד קבוצות לחבור למסע המשחרר להבסת הקפיטליזם ולבניית הסוציאליזם.
אנו מאמינים שעולם חדש, המבטל את הניצול של אדם בידי אדם, את המלחמות ואת כל סוגי הדיכוי, אמנם אפשרי. עולם כזה יהפוך מציאות, בתנאי שנלמד מהניסיון ההיסטורי, שנתארגן באופן יעיל ונבון, שנגלה נחישות ואורך רוח, שנדע לשלב ולאחד במחנה חברתי אחד את העובדים היהודים והערבים, את פעילי הסביבה והשלום, את הנשים ואת כלל קורבנות הניצול והדיכוי, שהם הרוב המכריע של העם בישראל.
איננו עסוקים בלהסתכל לאחור בנוסטלגיה או בגעגועים – אנו מביטים קדימה. מהפיכת אוקטובר 1917 והמהפכות לשחרור לאומי וחברתי שהתרחשו מאז התמודדו עם בעיות קשות ואמיתיות: שלטון זר, עוני, קיטוב חברתי, הידרדרות של תנאי העבודה, מלחמות בלתי פוסקות, סכסוכים לאומיים, דיכוי זכויות אדם ואזרח, גזענות, אלימות, שוד משאבי הטבע. הבעיות האלה עדיין איתנו. הקפיטליזם אינו מציע להן כל תשובה. לבעיות העבר מצטרפים איומים חדשים ובעיות חדשות.
השינוי המהפכני, שמק"י נחושה להוביל, יתקיים בתנאים של המאה ה-21, נגד האויבים המעמדיים הפועלים במאה ה-21, ובכלי המאבק שהעידן הנוכחי מעמיד לרשותנו.
אנו מביטים אל העתיד בתקווה.