פרופ' שלמה אבינרי כותב השבוע על "הקפיטאל" של מארקס. הוא מסיים בסיפור מפורסם על ביוגרף שביקר בזמנו בספרייה בה בילה מארקס שנות מחקר רבות. הספרן הישיש שם אכן נזכר בקורא הוותיק והפטיר: "כן, ד"ר מארקס, ג'נטלמן אמיתי; במשך שנים היה בא לאולם הקריאה מדי יום ביומו. אך יום אחד הוא חדל לבוא, ומאז לא שמע עליו איש".
ממש לא שמעו. גם הצנזור של הצאר הרוסי טעה במארקס כאשר התיר את תרגומו לרוסית בטענה שזה רק מחקר אקדמי בלתי-מזיק.
אבינרי מדגיש בצדק שני עניינים: ראשית, הדיאלקטיקה של ההיסטוריה (שמארקס היה גדול מנתחיה) התבטאה בכך שהישגי הרווחה של המאבק המעמדי (שהמארכסיזם סייע לגבש) הם שגרמו גם לבלימת הגל המהפכני (כי לפועלים פתאום כבר היה מה להפסיד זולת כבליהם, בהשאלה מדברי המניפסט). אבל זה נכון גם בהיפוך: נצחון הקפיטליזם הדורסני והבלתי מרוסן בסוף המאה העשרים (וריסוק מדינת הרווחה), יוצר עכשיו בסיס לגל מהפכני חדש ושונה.
שנית, הישגו התאורטי החשוב של מארקס הוא ההצבעה על כך שהמודל האינדיבידואליסטי איננו חוק טבע אלא תולדה של התפתחות היסטורית ספציפית. ואם בני אדם יצרו את המודל הזה – הם יכולים גם לשנותו.
מארקס נקבר כבר כל כך הרבה פעמים. על ידי אויבים מבחוץ ומסלפים מבית. במאה העשרים הוא הותקף מבפנים על ידי העיוות הסטליניסטי הנורא. הסטליניזם קרס. הסוציאליזם אקטואלי!