מה צריך לעשות עכשיו? בחודשים האחרונים מתנהל דיון ער בשאלה הזו. הוא כולל עיסוק בנושאים חשובים כמו מקומו של הציבור הערבי במאבק, חיוניות שינוי ההתייחסות לציבור המזרחי וכמובן דמותה של ההתמודדות עם הכיבוש, חמישים שנים אחרי 1967. במאמר שפירסמתי הבוקר הצעתי לחשוב על השאלה גם בהקשר רחב יותר, של מה שקורה בעולם בכלל. שכן, נתניהו איננו המנהיג המסוכן היחידי וימין תוקפני צומח עכשיו בארצות רבות נוספות.
מה הסיבות לכך ומה צריך לעשות בעניין? מעבר להבדלים החשובים בין חברות שונות, שהרי כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה, יש גם מכנים משותפים אותם חשוב לנתח. לא רק בישראל המרחב הדמוקרטי הופך לסוג של מכשלה לכוחות שבשלטון. לא רק בישראל "שמאל" שבורח למרכז לא יכול להיות חלופה לימין. לא רק בישראל דרושה שותפות דמוקרטית רחבה, אבל לא פחות מכך דרושה גם פוליטיקה לא אליטיסטית שמפנה את הכעס והתסכול לכתובות הנכונות.
ולא רק בישראל אסור להסתפק בהמתנה לבחירות חדשות. חיוני להבין שההתמודדות מתרחשת כאן ועכשיו ולבנות את הכלים שיאפשרו לעשות אותה.
המאמר המלא, כפי שהתפרסם הבוקר (ו׳ 14.04.2017) ב״הארץ״:
השמאל חייב לעלות למתקפה
1.
מה צריך השמאל לעשות עכשיו? זהו נושאו של דיון ער המתנהל לאחרונה מעל דפי "הארץ״. אני מציע להתחיל בהגדרה מדויקת של הבעיה. והבעיה שבפנינו עמוקה ורוחבית: גם אם מחר בנימין נתניהו ייעלם מהזירה הפוליטית, יישאר כאן ימין תוקפני, הפועל לצמצום המרחב הדמוקרטי ומאיים להוביל אותנו למקומות אפלים. כמו כן, זו איננה רק בעיה ישראלית. גל עכור גואה בעולם כולו. יועצו הבכיר של דונלד טראמפ, סטיב בנון, הבטיח שהמהפכה הכלכלית והלאומנית שהממשל שלו יחולל "תהיה מרגשת כמו זאת של שנות השלושים". "מופע שנות השלושים חוזר. ואני לא מדבר על מקרו־כלכלה", צייץ גם חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן (19.12.2016). ימין תוקפני חדש עולה במערב אירופה. במזרח אירופה הוא שולט בפולין ובהונגריה, ובאסיה הוא שולט בטורקיה (ארדואן), בהודו (מודי) וביפן (אבה).
לעליית הימין התוקפני יש שורשים מערכתיים וחברתיים. ברמה המערכתית, אפשרויות ההתנגדות והמחאה שהמרחב הדמוקרטי מאפשר נתפשות כאיום בעיני מי שמבקשים לשמר לעצמם את הפריווילגיות ואת העושר. כאשר שימור המערכת מחייב שחיקה של ההישגים החברתיים של העובדים, הדמוקרטיה עצמה הופכת למכשלה. כבר בשנות השבעים הגדיר התיאורטיקן סמואל הנטינגטון, חביבו של נתניהו, את ההשתתפות הדמוקרטית כ"הפרעה ליכולת הניהול" של החברות המערביות.
ברמה החברתית, הימין התוקפני החדש מספק מענה לציבור גדול — וגדל והולך — של נפגעים, אנשים שמשלמים את המחיר ומרגישים שהעולם לא פועל לטובתם. בעבר הוצעה לאנשים אלה גם תשובה שמאלית, שסימנה את האויב בתור מי שנמצא "למעלה" — בעלי ההון ועושי דבריהם, ששולטים בכלכלה ובפוליטיקה. אבל כאשר התשובה השמאלית הזאת נחלשה ועומעמה, נותרה בפני הנפגעים רק התשובה הימנית, המסמנת את האויב בתור מי שנמצא "למטה": מיעוטים, מהגרים, ה"אחרים". אלה מוצגים כאיום האמיתי על מעמדן החברתי של השכבות העממיות.
כך הפכה ההתנגדות לממסד למעין משחק כדורגל, שבו רק הקבוצה של הימין נמצאת על המגרש. השמאל איבד את המימד הביקורתי והאנטי־ממסדי שלו, והפך בעצם להיות למגן הסטטוס קוו הפוליטי, התרבותי והחברתי — אותו סטטוס קוו שרבים מרגישים שהוא פועל לרעתם. זה תקף להילרי קלינטון בארצות הברית, למפלגות הממסד באירופה וגם למחנה הליברלי בישראל, הנתפש כמנוכר וכמתנשא.
2.
כדי להבין את עליית הימין התוקפני החדש לא מספיק לדון במאפייניו. לכך נחוץ ניתוח של השדה החברתי שבו היא מתרחשת. נגיפים פשיסטיים קיימים בגופה של כל חברה. אבל בחברה "בריאה" קיימים מנגנוני חיסון שמצליחים להתגבר עליהם. הבעיה נוצרת כשמנגנוני החיסון החברתיים האלה מוחלשים. אצלנו מערכת המשפט ובית המשפט העליון מותקפים מבחוץ וגם נחלשים מבפנים. נפגעת נכונותם להתמודד עם פגיעות בנורמות דמוקרטיות. גם התקשורת והעיתונאים, התרבות והאמנים, האוניברסיטאות ואנשי האקדמיה מותקפים ומוחלשים. מפלגות המרכז נסחפות ימינה. לעליית הימין תורמת גם היעלמות השמאל. בישראל, מול הימין, שנתפש כאפקטיבי, מוביל, מקדם תהליכים ומשנה מציאות — השמאל אפוף בייאוש ונתפש כמובס. תומכיו נשארים בבית, חסרי מעשה וחסרי פעולה.
תוקפנות הימין בישראל איננה מבטאת עוצמה. באופן עמוק היא מבטאת דווקא חולשה. האמנים ומוסדות התרבות מאוימים, מכיוון שהביקורת באמנות נתפשת כסכנה. ארגוני זכויות האדם מותקפים, מכיוון שפעילותם נתפשת כמזיקה וכמפריעה למעשי השלטון. הימין בוחר בהסתה, בגזענות ובפגיעה בדמוקרטיה גם כי איננו מצליח לפתור בעיות.
3.
ההתמודדות עם הסכנות צריכה להיעזר בניסיון העבר. שנות השלושים של המאה הקודמת היו לא רק תקופה של עליית הפשיזם, אלא גם ימי "החזית העממית" — התייצבות מעוררת השראה מולו. כדי להבינה יש להתייחס לשתי המלים: המלה "חזית" מבטאת שותפות רחבה בין ליברלים, סוציאליסטים וקומוניסטים, שנוצרה בשנות השלושים בצרפת ובספרד ובהמשך תורגמה לברית אנטי־נאצית של מדינות במלחמת העולם השנייה. המלה "עממית" קובעת שלא תצלח מול פשיזם ברית של אליטות, אלא דרושה חזית המדברת אל העם ומתוך העם, ומבטאת את המצוקות, את הכעסים ואת הרצונות העממיים — במקום שאלה ינוכסו וייחטפו בידי הימין.
4.
במקומות שונים בעולם יש התחלות של התמודדות עם הימין התוקפני החדש. בארצות הברית, הפגנת מיליון הנשים החלה גל של פעילות בשטח, במגוון צורות ודרכים. זוהי מחאה שאיננה ממתינה עד הבחירות הבאות, אלא מנסה לפעול כאן ועכשיו — מחוץ למערכת הפוליטית, אבל גם מול המערכת הפוליטית ותוך כדי לחץ עליה, כדי להפוך את קולם של האנשים לאפקטיבי ומשפיע. גם אצלנו נחוץ מהלך כזה. אין טעם לנסות לחנך את הפוליטיקאים מהמרכז, ההולכים עם כיוון הרוח. במקום זאת צריך לפעול ליצירת רוח נגדית, ובכך גם ללחוץ עליהם לאמץ עמדות יותר מתקדמות. מחאה ברחוב משפיעה על הפוליטיקה.
עכשיו צריך לחשוב גם מחוץ לזירה המפלגתית. צריך לפתח מרחבים של פעולה, עשייה ואפשרות השפעה לאנשים שלא מוצאים את מקומם בתוכה ואינם מעוניינים בפעילות מפלגתית, אבל יכולים להשמיע קול ולהשפיע על המציאות ההולכת ונעשית מסוכנת. צריך להעלות חזרה למגרש החברתי קבוצה שמאלית, שתדע לעשות את מה שהשמאל ידע פעם לעשות: לסמן אויב בפסגות השלטון וההון, ולסמן אתגר בשינוי המערכת. לא רק הגנה על הקיים, מול הניסיון לדרדר אותנו למקומות אפלים יותר, אלא שינוי המערכת כך שהיא תשים במרכז את החיים והצרכים של הרוב הגדול של האנשים: ביטחון חברתי ואישי, פרנסה, פתרונות דיור, חינוך ובריאות ראויים.
מול מתקפת הימין אין די בהתגוננות. נדרשת חשיבה על מתקפה נגדית. ונדרשת גם עשייה. כי המתקפה הנגדית תוכל להיעשות רק על ידי תנועה רחבה עם חזון מלהיב של הפיכת ישראל למקום אמיתי לכולנו.