תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי ממלאת-מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, עמיתי חברי הכנסת. אדוני היושב-ראש, אני רוצה קודם כול לברך את נשיאות הכנסת על שמצאה לנכון, בצדק רב, להצמיד את שני הדיונים האלה יחד, כי הדיון שבו פתח חברי חבר הכנסת מוחמד ברכה על דוח העוני ועל התרחבות העוני בחברה הישראלית הוא פן אחד, והדיון שאני פותח והופך לדיון משולב – הפרטת מערכות הרווחה במדינת ישראל – הוא הפן השני של אותה שאלה עצמה. לכן יש קשר הדוק בין התרחבות העוני לבין התרחבותה והתפשטותה של ההפרטה.
הכוונה שלי היום, אדוני היושב-ראש, איננה לדבר על הפרטה בכלל. הכוונה שלי היא להתמקד בהפרטה של השירותים החברתיים ושל המערכות החברתיות. ואכן, במדינת ישראל מתנהלת בשנים האחרונות הפרטה רוחבית מהירה של שירותי הרווחה. נתחיל בשירותי הרווחה האישיים, שירותים שהמדינה, עד לאחרונה, היתה מחויבת לספק לאזרחים על-פי החוק. השירותים האלה הופכים יותר ויותר לשירותים שמסופקים בפועל על-ידי גורמים פרטיים.
אתן דוגמה אחת: ההחלטה 2454 של ממשלת ישראל – אומנם ממשלת ישראל הקודמת –שעניינה סגירת יחידות ממשלתיות והעברתן להפעלה על-ידי גורמי חוץ-ממשלתיים, מאוגוסט 2004. הכוונה היא למוסדות רווחה שהופעלו עד עכשיו על-ידי הממשלה – תשעה מוסדות ממשלתיים לטיפול במפגרים ושלושה מוסדות סגורים. זאת דוגמה להחלטה של הפרטת שירות שניתן על-ידי המערכת הציבורית והועבר לידיים פרטיות. אנחנו כבר רואים את התוצאות בשטח, אנחנו לא מדברים על תיאוריה. בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת קיימנו דיון בתוצאה המעשית, בביטוי הלכה למעשה, במציאות, של הפרטה כזאת, וראינו בעיות קשות. ראינו איך החוסים במעונות האלה מופקרים, איך הם מוזנחים, איך הם לא מקבלים את המזון המתאים, איך הם לא מקבלים את השירותים הראויים, איך הם לא מקבלים את הטיפול המתאים.
הבעיות שבהן נתקלנו אינן בעיות מקריות. זו בדיוק הבעיה המבנית של הפרטת שירותי הרווחה. הרי כאשר מעבירים את השירותים האלה, אדוני היושב-ראש, לידיים פרטיות, מעבירים אותם לידי זכיינים שהמטרה שלהם היא להרוויח. איך הם ירוויחו? הם ירוויחו אם הם יחסכו בעלויות: יוזילו את עלויות הציוד, המזון והתחזוקה – את העלויות של ההשקעה באותם חוסים באותם מקומות. כך ייפגעו החוסים. כמובן, העלות שבה ימהרו במיוחד לחסוך היא עלות כוח-האדם, עלות העובדים. וכאשר חוסכים בעלויות כוח-האדם, בעלויות העובדים, התוצאה ההכרחית היא שירותים פחות טובים.
העובדים במוסדות הרווחה המופרטים הם עובדים שמוציאים אותם מעולם של הסכמי שכר, הסכמים והסדרים קיבוציים, לעולם של הסכמים אישיים. זה עולם שבו העובדים חלשים יותר, ואין להם יכולת להתמודד, להגן על עצמם ולשמור על תנאי עבודה מינימליים.
הדוגמה הראשונה של ההפרטה בתחום הזה היא הפרטה של שירותי הרווחה האישיים, אבל ההפרטה מתפשטת למישורים נוספים. יש הפרטה של מערכת התעסוקה. הדוגמה הקלסית הידועה היטב לחברי הכנסת היא תוכנית ויסקונסין. אנחנו דיברנו כמה פעמים מעל הבמה הזאת על הבעיות הקשות שהתוכנית הזאת מתאפיינת בהן, על האכזריות הנוראה שלה כלפי נפגעיה. אבל הבעיה הבסיסית של תוכנית ויסקונסין אינה הקשיים התפעוליים שלה. הקשיים התפעוליים של תוכנית ויסקונסין נובעים מהכשל המבני שביסודה. כאשר מעבירים לידיים פרטיות, לחברות פרטיות, לרווח פרטי, את הטיפול במתן תעסוקה לבני-אדם חלשים, לבני-אדם מוחלשים, לבני-אדם מבוגרים, חלשים, חולים – התוצאה ההכרחית היא מערכת אכזרית, מערכת של לחץ, מערכת של מצוקה, של החרפת המצוקה, מערכת של טרור שבה דוחפים את האנשים בכוח, בשוטים, כדי להשיג את התוצאות העסקיות המתאימות לאותן חברות זכייניות.
מערכת הבריאות אצלנו מופרטת בקצב מהיר. אני מקווה, חבר הכנסת אורון, שמחר אנחנו נצליח להעביר סוף-סוף את ההצעה שלך ושל עוד חברי כנסת להצמדה אוטומטית של סל הבריאות; ואם לא מחר, בשבוע הבא – –
חיים אורון (מרצ):
מחר לא, אבל אינשאללה בשבוע הבא.
אינשאללה.
אבל בעוד סל הבריאות של מערכת הבריאות הציבורית מוקפא, יותר שירותים מועברים לכל מיני ביטוחים משלימים. היום אנחנו נמצאים במצב שאפילו תרופות לסרטן עוברות דרך שירותים משלימים, ויש אנשים שחושבים בטעות שזאת בשורה חיובית. הם לא מבינים שזאת דרך לרוקן את מערכת הבריאות הציבורית מאחד האלמנטים החיוניים והחשובים ביותר שלה.
מערכת הבריאות שלנו עוברת תהליך מהיר של הפרטה. ההפרטה הזאת יוצרת מבנה דו-קומתי: בקומה הראשונה יש שירותי בריאות לכולם, אבל אלה שירותי בריאות מינימליים. מי שרוצה להבטיח לעצמו בריאות ראויה צריך לטפס – אם יש לו כסף לטפס – אל הקומה השנייה, ושם הוא יקבל ביטוחים משלימים, חברות ביטוח, שר"פ. שר"פ זה בכלל המצאה ישראלית נהדרת; שר"פ זה האפשרות לקבל רפואה פרטית על התשתית הציבורית. בתשתית ציבורית של בתי-החולים הציבוריים, מי שיש לו כסף יכול לרכוש לעצמו טיפולים פרטיים טובים יותר.
אותו מנגנון, אדוני היושב-ראש, פועל גם במערכת החינוך. החינוך האפור הולך ומתפשט. יותר שירותים במערכת החינוך תלויים בתשלומי הורים. אנחנו קוראים חדשות לבקרים על יוזמות של משרד האוצר, אולי אפילו בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, להפרטה זוחלת של בתי-הספר ולהכנסת מנגנונים כלכליים לתוך בתי-הספר עצמם.
התוצאה של מהלך הפרטה כזה תהיה בתי-ספר עשירים וחזקים לעשירים ולחזקים ובתי-ספר עניים וחלשים לאוכלוסיות המוחלשות. יש הפרטה של ההשכלה הגבוהה, ובכך משתלבת היוזמה להעלות את שכר הלימוד, שאומנם קיבלה מכה השבוע, אבל לדעתי היא לא מתה סופית, וצריך להמית אותה סופית. גם ההשכלה הגבוהה הולכת ונעשית יותר ויותר השכלה לעשירים בלבד. כל הדברים שאני אומר נגד ההפרטה, אדוני היושב-ראש, לא נאמרים מתוך עמדה נוסטלגית. יש בהחלט מה לשפר במערכת הציבורית.
מוחמד ברכה (חד"ש):
הפרטת בתי-הסוהר.
בוודאי. חבר הכנסת ברכה מוסיף, ובצדק, את הנושא שהעלינו כמה וכמה פעמים, דוגמה צורמת ובוטה במיוחד של הפרטה, שנעשתה בכנסת הקודמת – הפרטת בתי-הסוהר, שהרחיקה לכת והעבירה לידי גורמים פרטיים את סמכויות האכיפה, את סמכויות הכוח של המדינה. תראו עד לאן הגענו.
כל הביקורת שלי על ההפרטה לא נאמרת מתוך עמדה נוסטלגית. אינני מתגעגע לעבר. ברור לי שגם במערכת שהיתה בעבר היה הרבה מה לשפר. את המערכת הציבורית אנחנו צריכים לתקן כדי שתהיה מערכת יותר דמוקרטית, יותר שקופה, יותר שוויונית גם לפריפריה, למזרחים, לנשים, לאוכלוסייה הערבית. בוודאי. אבל הפרטה איננה הפתרון. היא איננה התרופה למחלותיה של המערכת הציבורית. ההפרטה היא בעצמה מחלה מסוכנת הרבה יותר מכל המחלות שהיו במערכת הציבורית.
אנחנו מתקדמים, אדוני היושב-ראש, מחברה של רווחה – רווחה חלקית – לחברה של צדקה; מחברה שבכל זאת היתה בה שאיפה לצדק, לחברה שיש בה לכל היותר נדבות ותרומות של בעלי הון, שמדי פעם, כאשר בא להם, הם מוכנים לזרוק קצת פירורים משולחנם לטובתם של העניים. אנחנו הולכים ונסוגים לחברה נוראה, חברה מסוכנת, חברה שאין בה אחריות חברתית, שבה המדינה מתנערת ממחויבותה כלפי האזרחים, מתנערת ממחויבותה כלפי האזרחים המוחלשים באמצעות הרס מערכות הרווחה, מתנערת מאחריותה כלפי הדור הצעיר, כלפי מערכת החינוך, מתנערת מאחריותה כלפי החולים כאשר היא מפרקת את שירותי הבריאות הציבוריים. אדוני היושב-ראש, זאת חברה שמפרקת את כוחם של העובדים להגן על עצמם, להגן על כבודם ולשמור על הסכמים קיבוציים, הסדרים קיבוציים, זכויות מינימום וכו'.
בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, כך הולכת ומתפרקת החברה. במקום חברה שיש בה מחויבות הדדית ואחריות הדדית, אנחנו מקבלים חברה של אטומיזציה, שבה איש-איש לגורלו. מי שחזק – יצליח. מי שעשיר – ימצא לעצמו פתרונות. מי שאיננו עשיר ואיננו חזק, נותר בשולי הדרך. זה מקום רע לחיות בו. לכן, זאת חובתה של הכנסת לעשות מעשה. זו כנסת שנבחרה – אני מזכיר לכולנו – על יסוד אג'נדה חברתית, על יסוד הענשת אותן מפלגות שהובילו בשנים הקודמות את מדיניות ההתעללות בציבור, ההתעללות בעניים, בחלשים, בערבים, בפריפריה. בואו נמלא את חובתנו ואחריותנו, בואו נוביל את מדינת ישראל לכיוון הפוך, לכיוון שהוא באמת לטובת הציבור.