מאמר זה כתבתי כבחור צעיר, לפני עשרים שנה, במסגרת הויכוח במק"י בעקבות קריסת משטרי מזרח-אירופה. הוא פורסם ב"זו הדרך" ב-6.11.1991. חלקים מהניתוח שלי השתכללו והעמיקו מאז אבל בחרתי להביא את הדברים כפי שפורסמו אז, כלשונם:
הסוציאליזם שלפנינו / דב חנין
6.11.1991
לכל אורכה של המאה העשרים נמצאו הקומוניסטים במרכז המערכה. בבתי החרושת ובבתי הכלא, בחפירות ספרד וסטלינגרד, בהפגנות, בשביתות, במחתרת ומחוצה לה, הקומוניסטים לחמו, הקריבו, סבלו, ארגנו, נאבקו- פעלו באמת לשינוי מתקדם של העולם.
למאבק היו הישגים. הפאשיזם הובס. בארצות הלב של המערכת הקפיטליסטית כבשו העובדים זכויות חדשות, בארצות הפריפריה חוסל השעבוד הקולוניאלי- המאבק כפה שינוי על המערכת הקפיטליסטית העולמית. נכון, הקפיטליזם ממשיך להצמיח סתירות שהוא איננו מסוגל להתמודד עימן. המאבק לא תם. בחשבון אחרון, גם ההתמודדות עם הבעיות הכלל-אנושיות הבוערות – עצירת הדינמיקה של החימוש, של הרס הסביבה ושל הידרדרות העולם השלישי – תחייב שינויים חברתיים יסודיים.
אך דווקא משום שהמאבק נמשך, חיונית לנו ביקורת אמיתית לגבי תפיסות שהנחו אותו בעבר. קריסתו המהירה של "הסוציאליזם הקיים" מחייבת את הקומוניסטים לחשבון נפש ממשי. נוסטלגיה לימים שאינם עוד ולתפיסות שהמציאות עצמה הפריכה אותן לא תוכל לקדם שינוי סוציאליסטי. קידום המאבק דורש חזרה לגרעין הפנימי, למהות של המרקסיזם- לניתוח אובייקטיבי של המציאות, לבחינת הסתירות המאפיינות את העולם בן-זמננו ולאיתור כוחות השינוי, הצומחים מתוך הסתירות הללו.
להיות קומוניסט בישראל עכשיו
ניתוח מפוכח מצביע, לדעתי, על כך שגם שרידי המודל שהנחה את תפיסת הסוציאליזם של הקומוניסטים ייעלמו בעתיד או יעברו שינוי יסודי. בעולם ללא מודל תוכל האוטונומיה שלנו ביחס למערכת הקפיטליסטית להישמר רק על בסיס הגדרה ברורה של הערכים שאנחנו מייצגים. ללא "מודל של סוציאליזם" יצטרכוהערכים הסוציאליסטיים לקבוע את כיוון המעורבות שלנו בסתירות הקיימות במציאות ואת תשובתנו לכל שאלה הצומחת ממנה.
השאלה היסודית שבפנינו היא – מהי המשמעות של להיות קומוניסט בישראל היום ולמען מה אנחנו נאבקים בחברה בה אנחנו חיים. המבחן הגדול שלנו הוא במתן תשובות סוציאליסטיות לבעיות החברה הישראלית וסימון כיוון התפתחות אחר, אלטרנטיבי. זה מחייב פיתוח אמיתי של הגישה המעמדית שלנו- איתור השכבות החברתיות בישראל, שלהן אינטרס בשינוי החברתי המתקדם ומאמץ להתקשר אל השכבות הללו ולגייסן למהלך של שינוי. זהו המובן המרקסיסטי של גישה מעמדית (חשוב להדגיש זאת, כשיש המחליפים גישה מעמדית בקריקטורה שלה- בתפיסת עולם בשחור ולבן נוסח ימי המלחמה הקרה. תפיסה פשטנית זו מפריעה בדיוק לאותו איתור ולאיחוד כוחות השינוי בעולם האמיתי, הרבגוני). לפיתוח הגישה המעמדית שלנו נחוץ, קודם כל, ניתוח דמותו של מעמד העובדים בישראל, התפתחותו, מרכיביו ומאפייניו החברתיים.
להגדרה העצמית שלנו כקומוניסטים יתרום גם סימון קווי תיחום. לי נראה קולע הסימון הבסיסי שעשו הקומוניסטים הצרפתיים ביחס לעצמם: "לא סוציאל-דמוקרטיה ולא סטליניזם".
לא סוציאל-דמוקרטיה
לסוציאל-דמוקרטים היו הישגים, והם גם הופכים יותר ויותר לבעלי ברית במאבקים מרכזיים של סוף המאה העשרים. אך שתי עובדות יסוד אלה אינן מוחקות עובדת יסוד שלישית: ביסודו-של-דבר, הסוציאל-דמוקרטיה מבטאת השתלבות במערכת הקפיטליסטית. תיקונים נקודתיים תוך ויתור על המהלך הכולל של חריגה אל מעבר לקפיטליזם. משבר מפלגת העבודה בישראל, קוטב ימני של הסוציאל-דמוקרטיה, משקף גם את העדרה של כל פרספקטיבה ערכית.
שמרנות רעיונית איננה מסוגלת לספק תשובה לסוציאל-דמוקרטיה. למען האמת, הזרם הסוציאל-דמוקרטי קם ועוצב בעצמו על בסיס של שמרנות רעיונית, המנותקת מהביצוע בשטח. הנתק בין תיאוריה "מארקסיסטית אורתודוקסית" לבין מעש פרגמטיסטי הוא שאפיין את האינטרנציונל השני בימי קאוטסקי וחבריו: "הסוציאליזם הוא עניין רק לעתיד (הבלתי מוגדר). להווה שייכים רק שיפורים בקפיטליזם". כך התפתחה עשייה פוליטית שלא הייתה עוד נגזרת של התיאוריה. למעשה הפכה התיאוריה לבלתי-רלבנטית למה שנעשה כאן ועכשיו.
התנועה הקומוניסטית קמה בדיוק סביב דחיית ההפרדה הזו בין "עבודת ההווה" לבין "עבודת העתיד". תפיסתו של לנין הייתה, שכניסת הקפיטליזם ל"שלב העליון שלו", משמעה העמדת הסוציאליזם על סדר היום של התקופה. המערכת הקפיטליסטית בכללותה בשלה לשינוי הסוציאליסטי. על כן אתגר השינוי הזה ניצב בפני המהפכנים בכל אחת מחוליות המערכת הקפיטליסטית. הרחק מהרפתקנות או קיצורי דרך, הציב לנין ריאליזם עם פרספקטיבה, השונה לחלוטין מהפרגמטיות של מנהיגי האינטרנציונל השני, "שתמיד מתייחסים לשאלות השעה רק כשאלות שעה, במנותק מהתהליך ההיסטורי בכללותו וללא התייחסות לפרובלמטיקה הכוללת של המאבק המעמדי, וכך נמנעים מלהצביע באופן ריאליסטי וקונקרטי אל מעבר לאופק של החברה הבורגנית והופכים בעצם את הסוציאליזם למשהו אוטופי" (לוקאץ', המסה על לנין). במילים אחרות, בעוד שהסוציאל-דמוקרטיה התחילה בניתוק הסוציאליזם מהתהליך ההיסטורי הממשי של המאבק המעמדי, מרכז האסטרטגיה הפוליטית של לנין היה האינטגרציה של המאבקים בחברה שלו למהלך של שינוי סוציאליסטי.
סוציאליזם במובן הזה- לא מודל שרירותי, הכפוי על המציאות, אלא תהליך, מהפכני במהותו, של שינוי החברה תוך מיצוי פוטנציאל השינוי שהיא מצמיחה- הוא אקטואלי בסוף המאה העשרים אפילו יותר מאשר בתחילתה. זו צריכה להיות נקודת המוצא לביקורתנו על זניחת הסוציאליזם בידי הסוציאל-דמוקרטיה. המענה לסוציאל-דמוקרטיה חייב להתבסס על ניתוח ניסיון להציב אלטרנטיבה שבמרכזה האקטואליות של המענה הסוציאליסטי:
– בעיית היסוד היא השתלבות הסוציאל-דמוקרטיה בסדר החברתי הקפיטליסטי. איך יכול השמאל להיאבק בתוך הקפיטליזם מבלי להשתלב בו?
– האיגודים המקצועיים היו מקור כוחה של הסוציאל-דמוקרטיה. אבל באיזו מידה תרמה ההתמקדות ברפורמיזם טרייד-יוניוניסטי להחמצתן של "חזיתות ההתנגשות החדשות" עם הסדר הקפיטליסטי הקיים (נושאי שלום, איכות הסביבה, זכויות נשים, שוויון המיעוטים), שבהן נוצרים תחומי שינוי חדשים?
– הסוציאל-דמוקרטים הפכו, כפי שכבר כתבו לפני, למפלגה השמרנית ביותר לגבי אופן הפעולה שלהם עצמם. איך אפשר להימנע מכך?
פיתוח הביקורת משמאל על הסוציאל-דמוקרטיה הוא חיוני אבל הוא לא יוכל להיעשות על-ידי מי שעדיין תקוע בין חורבות הסטליניזם.
הינתקות מהפרקטיקה הסטליניסטית
בפרקטיקה, הסטליניזם התממש, קודם כל, כאותו מודל פוליטי-כלכלי שהתגבש בברית-המועצות החל משנות "המפנה הגדול" שסטלין הנהיג, כלשונו, אחרי עלייתו לשלטון. מודל זה הועתק אחר-כך בשינויים קטנים, לארצות נוספות. אין זו המסגרת לנתח את הגורמים (האובייקטיביים והסובייקטיביים) להיווצרות המודל, או לסכם ניסיונות שינוי שנעשו בו. די אם נאמר שהיום מעטים חולקים על כך שמודל זה התאפיין, מראשיתו, בעיוות קשה ביותר. הוא הפריע למימוש המעשי של הישגי מהפכת אוקטובר. במהלך השנים עלה בידיו לבזבז אפילו את התלהבות העשייה שהמהפכה עוררה, וליצור במקומה ניכור קיצוני. במקום תנופת התפתחות של ימי לנין, הוביל המודל לקיפאון. אכן, הסטליניזם הוא "עיוות מפלצתי של הסוציאליזם, של המרקסיזם, של תפקיד המפלגה ועצם מהותה" (החלטות הוועידה ה-27 של הקומוניסטים הצרפתים).
במרכז המודל הסטליניסטי עמדה מערכה בירוקרטית-ריכוזית נוקשה של ניהול החיים הכלכליים והפוליטיים. במסה שלו ("האם הסוציאליזם נכשל?"), מציע מזכ"ל הקומוניסטים הדרום-אפריקאיים, ג'ו סלובו, לדחות את הטענה שהעיוות הסטליניסטי יצר בהתחלה הישגים כלכליים. בהנמקתו הוא כותב: "הסטטיסטיקה המצביעה של שיעורי צמיחה גבוהים בתקופת סטלין מוכיחה רק ששיטות של הצבר פרימיטיבי יכולות להביא לגידול כמותי בשלבים מוקדמים של סוציאליזם או קפיטליזם – אך באיזה מחיר אנושי!"
אך אפילו מרבית הטוענים שהמערכת הסטליניסטית כן יצרה בהתחלה יכולת התמודדות עם בעיות מפתח, מסכימים היום שהיא הפכה במהירות עצומה לבלם, שהעיק יותר ויותר על אפשרויות ההתפתחות. ככל שחלפו השנים, כן הלכו והעמיקו הסתירות הפנימיות שנוצרו במודל הסטליניסטי, הלך וגבר המתח שנוצר בינו לבין המציאות.
שנים רבות לפני שאנחנו הבנו זאת, המציאות כבר הציבה ברירה חמורה בפני "הסוציאליזם הקיים": שינוי או התפרקות. אך השינוי בושש לבוא. כפי שקובעים הקומוניסטים הצרפתים, גם "הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית רק דחתה את הגילויים המתועבים ביותר של המערכת הסטליניסטית אך הותירה ללא-פגע את המערכת עצמה" (החלטות הוועידה ה-27 של מק"צ). ג'ו סלובו מדגיש כי "במהות, הסטליניזם השתמר בברית-המועצות גם אחרי מות סטלין (ועד תקופת גורבצ'וב), אמנם ללא מלוא הטרור, הברוטאליות והעיוותים המשפטיים שאפיינו את תקופת סטלין עצמה". שורשי המשבר של המודל הסובייטי, מסכמים הקומוניסטים הפורטוגליים, אינם רק "שגיאות" או "עיוותים". המודל הזה ביטא "נטישה וסתירה של האידיאלים הקומוניסטיים בשאלות יסוד של השלטון, המדינה, הדמוקרטיה, ארגון הכלכלה, תפקיד המפלגה, האידיאולוגיה" (החלטות הוועה"מ של המפלגה הפורטוגלית).
עתה אנחנו עדים להתמוטטות המודל. הסתירות הפנימיות הקיצוניות הובילו להתפוצצות והבניין ממש קורס על ראש יושביו בשורה ארוכה של ארצות- ממונגוליה ועד מזרח-גרמניה. מן הראוי לשים לב, שבין הנופלים מצויים משטרים שלמעשה לא הייתה בהם שום פרסטרויקה (למשל: מזרח-גרמניה, צ'כוסלובקיה, בולגריה), וגם כאלה שניתקו עצמם מברה"מ לפני שנים רבות (יוגוסלביה, אלבניה, רומניה). ג'ו סלובו מציין במסה שלו, שבארצות שהנהגתן לא יישמה פרסטרויקה כלשהי, ההתמוטטות הייתה מהירה וכוללת יותר. (היה שם גם עיוורון חמור עוד יותר של ההנהגה. ראו למשל, את מאמרו של אריך הונקר, שפורסם ב"ערכים" ממש ערב נפילתו, ובו הוא מדבר על "תמיכה כוללת" של אזרחי ארצו במדיניות המפלגה "שהוכיחה את עצמה במלואה", כפי שמראה "ניתוח מעמיק של התקדמות הרפובליקה"). במצב דברים זה ברור, שלהאשים בהתמוטטות את הפרסטרויקה (עם כל השגיאות שהיו בה), זה כפי שכתב ג'ו סלובו, לקבוע שהדיאגנוזה והתרופה הם שגרמו למחלה.
האשמת הפרסטרויקה בנפילה הגדולה היא פתרון קל שנועד "להציל" את שיגרת המחשבה והניתוח שפשטה את הרגל. הרי "ההשחתות האידיאולוגיות והתיאורטיות (של הסטליניזם) התפשטו בהמשך לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית"- כפי שקובעת הוועידה ה-27 של הקומוניסטים הצרפתים. לא רק הקומוניסטים בברה"מ, ממשיכים הקומוניסטים הצרפתים וקובעים, החמיצו את הצ'אנס לשינוי ב-1956, אלא המפלגות הקומוניסטיות בעולם כולו.
לפרקטיקה הסטליניסטית יש גם תיאוריה
הסטליניזם לא היה מעולם פרקטיקה "עיוורת". הפרקטיקה הונחתה על-ידי מערכת שלמה של תפיסות ומושגים. בלבה של המערכת הזו מוצא סלובו את התפיסה, שבעיקרון אפשרי "סוציאליזם ללא דמוקרטיה". זהו הגרעין הפנימי של הסטליניזם: העמדת הדמוקרטיה כמשהו שהוא "חיצוני" לסוציאליזם, משהו שהסוציאליזם יכול עקרונית גם בלעדיו, אמצעי בניגוד למטרה, או בגישה מתוחכמת יותר – משהו שהוא רצוי אך לא הכרחי. הסטליניזם שולל את האחדות הדיאלקטית של סוציאליזם ודמוקרטיה, איננו מבין את מהותו של הסוציאליזם כפריצה דמוקרטית משמעותית ביותר- הרחבת הדמוקרטיה אל מעבר לפוליטיקה והחלתה על הכלכלה והחברה בכללותה.
הארגומנטציה הסטליניסטית בנושא זה מסתתרת מאחורי מה שמכונה "גישה מעמדית לדמוקרטיה". אך מה פירושה האמיתית של זו? לפני יותר מ-70 שנה נתנה רוזה לוכסמבורג את תשובתה הקולעת: "פירושה (של הגישה המעמדית לדמוקרטיה) שתמיד הבדלנו בין הגרעין החברתי של הדמוקרטיה הבורגנית ובין צורתה הפוליטית, תמיד חשפנו את הגרעין המר של אי-השוויון ואי-החופש הסוציאלי מתחת לקליפה המתוקה של השוויון והחופש הפורמאלי – לא כדי לפסול את זה, כי אם לעורר את המעמד הפועלים לא להסתפק בקליפה אלא לכבוש את השלטון הפוליטי כדי למלא אותה תוכן סוציאלי חדש… ליצור דמוקרטיה סוציאליסטית במקומה של הדמוקרטיה הבורגנית, אך לא לבטל כל דמוקרטיה שהיא. ואולם הדמוקרטיה הסוציאליסטית אינה מתחילה רק בבואנו אל הנחלה והמנוחה; אין היא ניתנת כמתנת-חג לעם האמיץ, שתמך בינתיים בנאמנות בקומץ של דיקטטורים סוציאליסטים. הדמוקרטיה הסוציאליסטית מתחילה בעת ובעונה אחת עם ביטול השלטון המעמדי…"
במהות, מתחת לקליפה החיצונית של המינוחים המרקסיסטיים, אין כל קרבה בין סטליניזם לבין מארקסיזם: בתפיסה הסטליניסטית מנותקים המינוחים המארקסיסטיים מהניתוח החי של המציאות ומשולבים במודל מטפיסי, מורכבות הניגודים ואחדותם מוחלפת בעולם של שחור ולבן, הדיאלקטיקה מוחלפת בסכמטיות, המהות ההומניסטית נעלמת.
בעקבות שקיעת הסטליניזם תתקיים, במוקדם או במאוחר, הערכות פוליטית חדשה של השמאל בעולם. יכולים וצריכים להשתתף בה כל אותם כוחות התומכים, מעבר למחלוקות העבר, במהלך המכוון לחרוג אל מעבר לקפיטליזם. תהליך זה כבר החל. מקום חשוב בו תופסות מפלגות קומוניסטיות שבחרו להיפרד מהדוגמטיות, מבלי לוותר על המענה הסוציאליסטי. לא סוציאל-דמוקרטיה ולא סטליניזם, אלא שמאל מהפכני ומודרני, שיוכל באמת לקדם את האתגר הסוציאליסטי.
(6.11.91 – עיתון "זו הדרך")