על דב

נולדתי בשנת 1958 בבית-יולדות בפתח-תקווה, אבל בעצם מילדותי הייתי תל-אביבי. אני נשוי ויש לי שלושה בנים.

 

הוריי – דוד (סשה) ושולמית – היו אידיאליסטים אמיתיים. אבי התחיל את פעילותו כנער נגד המנדט הבריטי, והמשיך אותה כפעיל וכמנהיג של מק"י וחד"ש. אמי, ילידת שכונת כרם התימנים בתל-אביב, הייתה במשך שנים רבות גננת בשכונת התקווה, וגידלה דורות של ילדים, שרבים מהם זוכרים אותה עד היום. סבא שלי, אביו של אבי, היה חסיד חב"ד ומראשי הקהילה בארץ. גם סבי השני, אביה של אמי, היה חרדי, בן היישוב הישן מחברון ומירושלים, אב למשפחה מרובת ילדים.

 

גדלתי במשפחה חמה ותומכת, ובמשפחה מורחבת  מגוונת ופלורליסטית מבחינה פוליטית. מסביב לשולחן הגדול במפגשים משפחתיים – ישבו דתיים וחילוניים, קומוניסטים, אנשי אצ"ל, ההגנה ולח"י, בדיונים סוערים, אבל תמיד עם אווירה של הרבה חום ואהבה הדדית. בבית-הספר היסודי למדתי בבית חינוך א' ע"ש טשרניחובסקי, ליד גן מאיר בתל-אביב. לאחר מכן למדתי בתיכון עירוני ה' בתל-אביב.

 

שורשי המודעות הפוליטית שלי נמצאים בשיחות ובוויכוחים הפוליטיים הערים שהתנהלו במשפחה. שורשי המודעות החברתית שלי נמצאים, לדעתי, בגן הילדים של אמי בשכונת התקווה, בו ביליתי שעות ארוכות גם כילד ובהמשך גם כ-"עוזר גננת" בתקופות החופשים. המודעות הסביבתית שלי התחילה, ככל הנראה, בחוף הים של תל-אביב, בו הרביתי לבלות כילד וכנער, גם בזכות העובדה שבני משפחה קרובים היו ממצילים אגדתיים בחופי העיר. כנער מאוד אהבתי לטייל בארץ, ובסופי השבוע הייתי מרבה ליזום מסעות רגליים עם חברות וחברים מבית הספר התיכון. החיבור בין המישורים השונים, הפוליטי, החברתי והסביבתי, נעשה רק בהמשך, כשהבנתי שאיומים סביבתיים פוגעים בבני אדם, ושהבעיות הסביבתיות הן בעצם בעיות חברתיות: יש דמות חברתית לנפגעים, והפגיעות הסביבתיות האופייניות נגרמות לא בגלל טעויות אלא בגלל אינטרסים. עם השנים הבנתי שחשיבה סביבתית אינה יכולה להתמצות בניהול זיהומים ובמניעתם אלא היא חייבת לעסוק גם בניהול ובחלוקת המשאבים: האוויר, המים, האדמה, אוצרות הטבע. מכאן, הדרך הייתה קצרה למאבקים על חופי הים, על הגז ואוצרות הטבע האחרים ועל שיוויון בשטחי שיפוט בין רשויות מקומיות.

 

ההתנסות הפוליטית המשמעותית הראשונה שלי הייתה בתקופת התיכון, כאשר הצטרפתי לחוג הנוער השמאלי הפתוח, שפעל בתל-אביב באותה תקופה. זו הייתה מסגרת שבה ניהלנו שיחות ערות עד שעות לילה מאוחרות, אבל גם ניסינו לבצע פעילות ציבורית, במיוחד בקרב התלמידים בני גילנו. לקראת הגיוס לצה"ל הודעתי לשלטונות הצבא כי לא אסכים לשרת בשטחים שמעבר לקו הירוק. להפתעתי, קיבלתי אז תשובה, שבקשתי נענתה בחיוב. וכך, עשיתי את כל 3 שנות השירות הסדיר בבסיסים שבתחום מדינת ישראל.

 

מיד עם השחרור מהצבא, התחלתי בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך השנה הראשונה באוניברסיטה, הקמתי עם חבריי ללימודים תנועת סטודנטים שנקראה בשם ח"ץ (חברה צודקת) שפעלה בשכונות העוני של ירושלים, כדי לקדם שינוי חברתי ופוליטי. היינו אז בקשר הדוק עם פעילי תנועת האוהלים, שפעלו בשכונות. בהמשך, הייתי בין מקימי הארגון הארצי של פעילי ותושבי השכונות בישראל, שנקרא "ישראל זה אני". המסע שעשינו אז, בין שכונות בכל הארץ, היה אחת החוויות הפוליטיות החשובות שעברתי. אירוע הייסוד של "ישראל זה אני" התקיים בהיכל התרבות בתל-אביב, שהיה מלא מפה לפה בפעילים. זה היה רגע מרגש, של תחושת התחלת שינוי. למרבית הצער, לקראת בחירות 1981, הארגון התפרק, כאשר חלק ניכר מהפעילים המרכזיים בחרו לעבור לזירה המפלגתית, והצטרפו למפלגת תמ"י שהתמודדה לכנסת.

 

במקביל, הייתי פעיל באוניברסיטה בתנועת קמפו"ס – תנועת סטודנטים יהודית-ערבית. ניהלנו מאבק נגד שלטון הימין הקיצוני באגודת הסטודנטים בירושלים, ימין שבין פעיליו הבולטים היו אז צחי הנגבי, ישראל כץ, וגם אביגדור ליברמן. המאבק הסתיים בניצחון דרמטי, כאשר בבחירות 82' הופל שלטון הימין באגודה, באמצעות שיתוף פעולה רחב בין כוחות מהשמאל ומהמרכז.

 

בקיץ 1982 השתתפתי, יחד עם חבריי מקמפו"ס, בהפגנת המחאה הראשונה נגד מלחמת לבנון. היה לי ברור אז, כמו שברור לי גם היום, שמלחמות  אינן יכולות להוות פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי, אלא הן, בעצם, רק החרפה והקצנה של הבעיה הקיימת. פעילותי בתנועת ההתנגדות למלחמת לבנון הייתה ניסיון פוליטי חשוב: מגרעין קטן של עשרות פעילים הצלחנו להתרחב למעגלים של מאות ואלפים, שהגיעו בהמשך הדרך לרבבות רבות ושתרמו לעצירת המלחמה ובסופו של דבר גם לנסיגה מלבנון.

 

פעילות משותפת יהודית-ערבית ופוליטיקה יהודית-ערבית משותפת הן יסוד מרכזי  של הפוליטיקה שאני מאמין בה. המציאות בישראל מפרידה כל הזמן בין יהודים לבין ערבים. אבל האינטרס של שני העמים שלנו הוא ביצירת שותפות שתהפוך את הארץ הזו למקום צודק ובטוח לכולם. ברור ששותפות יהודית-ערבית היא שחייה נגד הזרם, גם בציבור היהודי וגם בציבור הערבי. אבל נגד הזרם העכור של שנאת האחר והגזענות חייבים לשחות, ואני משוכנע גם שבסופו של דבר – אם נפעל נכון, נוכל גם לשנות את כיוונו של הזרם.

 

חתירה לשלום ישראלי-פלסטיני וישראלי-ערבי היא יסוד מרכזי שני בפוליטיקה שלי. עבור ישראל, השגת השלום היא הכרח קיומי. אם ישראל לא תדע למצוא דרך לחיות עם השכנים במרחב הערבי והמוסלמי הגדול שבתוכו אנחנו נמצאים, אין לנו עתיד כאן. שלום ישראלי-פלסטיני אמיתי צריך להבטיח לשני העמים צדק ועצמאות, צריך לתת גם לעם הפלסטיני את מה שיש לעם בישראל – מדינה עצמאית.

 

אינני נאיבי. אני יודע שהדרך לשלום היא מורכבת וקשה. אני יודע שיש מתנגדים לשלום. ישנם בין בני עמי כאלה המאמינים בחזון השווא של "ארץ ישראל השלמה". בעם הפלסטיני ישנם כוחות המאמינים בהפיכתה של פלסטין כולה למדינה ערבית או מוסלמית. כדי להתקדם לשלום נצטרך להתגבר על ההתנגדויות האלה. מצד שני, ברור לי שהמציאות הנוכחית היא המסוכנת והקשה באמת. זו היא מציאות שבה המוני פלסטינים בשטחים נמצאים תחת שלטון כיבוש. מציאות שבה גם לישראלים וגם לפלסטינים אין ביטחון בסיסי, מציאות שבה נהרגים כל הזמן בני אדם, ובהם – רבים שהם אזרחים חפים מפשע. זו היא מציאות שבה בכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה נוספת, קשה מקודמותיה. ומעבר לכל אלה, מציאות המלחמה היא גם המאפשרת לדחוק הצידה מסדר היום את כל השאלות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הבוערות, ולמנוע את השינוי החברתי הגדול שצריך להתרחש כאן.

 

השינוי החברתי הגדול הזה הוא אבן היסוד השלישית בהשקפת העולם שלי. אני משוכנע שהמערכת הכלכלית-חברתית הבלתי- שוויונית שבה מעטים טובעים בשפע חסר תקדים אבל רבים נותרים מאחור – עוני מסוגים חדשים מתרחב, שכבות ביניים נשחקות, ורשתות ביטחון חברתיות, שהושגו בעבר, מתפוררות  המערכת הזו צריכה שינוי גדול. לשינוי הזה אני קורא "סוציאליזם".

 

המחויבות הסוציאליסטית שלי איננה געגוע למשטרים כושלים שהיו בעבר, וגם לא אהדה לעריצויות בהווה, שמתכסות תחת צבע אדום. אבל היא כן מבטאת חוסר-נכונות עמוק להסתפק בתיקונים נקודתיים במערכת החברתית הקיימת שמייצרת לא רק אי-שוויון חברתי, אלא גם משבר סביבתי דרמטי. על פי הבנתי, כדי להיות "ירוק" במציאות של היום, צריך להיות "אדום" מאוד. וכדי להיות "אדום" אמיתי, צריך להיות גם לגמרי "ירוק".

 

שלוש אבני היסוד הפוליטיים האלה הובילו אותי לפעילות במק"י ובחד"ש – מסגרות בהן מצאתי את החיבור הפוליטי בין השלוש. במקביל, התנדבתי לפעילות בארגונים חברתיים וסביבתיים, ובהם פעולה ירוקה ומרכז השל (שהייתה לי הזכות להשתתף במחזור הראשון של תכנית העמיתים המצוינת שלו). ריכזתי את צוות המחקר הישראלי שעבד עם מכון WorldWatch העולמי. מאז 1990 אני חבר בהנהגות מק"י וחד"ש. בשנת 2003 נבחרתי להיות יו"ר "חיים וסביבה" – ארגון-הגג של ארגוני הסביבה בישראל. תפקיד אותו מילאתי עד בחירתי לכנסת, בשנת 2006.

 

עם סיום לימודי המשפטים התחלתי לעבוד כעורך דין במשרדם של עוה"ד אמנון זכרוני ואביגדור פלדמן בתל-אביב. במשך השנים שבהן עבדתי כעורך דין ניהלתי גם תיקים רבים בהתנדבות, בהגנה על זכויות אדם וזכויות עובדים: ניהלתי תיקים של הגנה על זכויות הערבים-הבדואים בנגב, הגשתי את העתירה ההיסטורית נגד פסילת המחזה "אפרים חוזר לצבא" בידי הצנזורה (עתירה שבעקבות קבלתה בידי בית המשפט העליון, בוטלה למעשה הצנזורה על מחזות בישראל), ייצגתי בהתנדבות את חמשת סרבני המצפון בפני בית הדין הצבאי שבחן את גבולות הסירוב המצפוני בישראל.

 

בסוף שנות ה-90' חזרתי לאקדמיה, והפעם לכתיבת דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. בעבודת הדוקטורט שלי ניסיתי לבחון את האופן שבו עובד מנגנון יצירת ההסכמות הפוליטיות, אותו כינה אנטוניו גראמשי בשם "הגמוניה". ניסיתי להראות  איך התהליך הזה עבד ועובד באמצעות ניתוח השוואתי בין מנגנוני השיח בשתי מפלגות סוציאל-דמוקרטיות: מפלגת הלייבור הבריטית ומפא"י – מפלגת העבודה הישראלית.

 

לאחר שסיימתי את הדוקטורט זכיתי במלגה נדיבה שאפשרה לי לעשות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה, שנה אותה הקדשתי למחקר בשאלות הקשר שבין סביבה ופוליטיקה, תוך התמקדות במאבקים הפוליטיים שסביב משבר האקלים וניסיונות ההתמודדות עימו.

 

לאורך השנים פרסמתי לא מעט מאמרים בנושאים חברתיים, סביבתיים ופוליטיים. החל משנת 2000, ערכתי את סדרת הספרים סימני חיים הבוחנים סוגיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות בישראל בעולם. בשנת 2004 יצא לאור הספר מקום לתיקון, על כלכלה, חברה וסביבה, אותו כתבתי יחד עם פרופ' אריה ארנון. באותה שנה יצא לאור הספר משפטי הסרבנים, המביא חלק מטיעוני העקרוניים במשפט סרבני המצפון שהתנהל שנה קודם לכן. בשנת 2005 הגשתי סדרת הרצאות בנושא משבר הגלובליזציה, במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. שנה לאחר מכן, יצא לאור ספרי גלובליזציה, המבוסס על הרצאות אלה. באותה שנה יצא לאור גם הספר צורכים עולם: תרבות הצריכה – הערכת מצב, שהייתי אחד מעורכיו.

 

בין השניים 2004-2006 לימדתי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב, וכיהנתי כמנהל האקדמי של התכנית לצדק סביבתי בפקולטה.

 

לכנסת נבחרתי בשנת 2006 במסגרת סיעת חד"ש. זמן לא רב אחרי הבחירות פרצה מלחמת לבנון השנייה, ומצאתי את עצמי – יחד עם חבריי בחד"ש – שוב בעמדה של המתנגדים היחידים למלחמה. אלה היו ימים קשים בכנסת, של עמידה מול התלהמות שהקיפה את הרוב הגדול של חברי הכנסת. במבחן הזמן, ההתנגדות שלנו למלחמה הוכיחה את עצמה כנכונה.  בסופו של דבר הסתבר שגם מלחמת לבנון השנייה הייתה אסון. היא המיטה חורבן, מוות ושכול בבתים רבים, אבל לא פתרה באופן יסודי שום בעיה.

 

פעילותי בכנסת מחייבת אותי במקרים רבים להתייצב בעמדה של מיעוט בלתי-מקובל. אני משקיע מאמצים וזמן רבים בהתנגדות למהלכים ולחקיקה אנטי-דמוקרטית המוקדמת אצלנו בשנים האחרונות. ישנם גם חוקים רבים שהייתי היחיד להצביע נגדם, לפחות בתחילת הדרך. כאלה היו, למשל, הצעת חוק המאגר הביומטרי, הצעת החוק שמטילה עונש מאסר על מי שנוסע באופניים ללא קסדה, והצעת חוק שביקשה להטיל עונש מאסר דרקוני על כל ישראלי שמסייע למבקש מקלט בזמן שהותו במדינה. שלושת המקרים האלה הם סיפורים אופטימיים, שכן ההתנגדות לבד בתחילת הדרך הצליחה לעורר הדים ולייצר ויכוח, ומעגל ההתנגדות התרחב והלך, מחוץ לכנסת ובתוכה, עד שהביא לבלימתם של המהלכים האלה.

 

זה איננו המצב בכל התחומים. ישנם תחומים רבים בהם ההתנגדות והביקורת לא מצליחות לעשות שינוי. למרות זאת, אני חושב שהן חשובות וחיוניות לחברה שלנו. אבל הפעילות הפרלמנטרית שלי איננה מסתכמת רק בהתייצבות ביקורתית מול מהלכים מזיקים. אני מקדיש זמן רב ומאמצים לניסיון לשנות את המציאות בפועל.

 

ברוח זו העברתי בכנסת עשרות רבות של חוקים: חוקים שעוסקים בזכויות נשים (הארכת חופשת לידה, העלאת גיל הנישואין, הגנת נשים במקלטים לנשים מוכות, ייצוג נשים ברשויות מקומיות, ורבים נוספים), חוקים שעוסקים בזכויות עובדים (אחריות מעסיק לעובדי קבלן, מניעת פיטורים מחזוריים, ורבים נוספים), חוקים שעוסקים בזכויות אדם (הגנה על זכויות האסירים בבתי-הסוהר, חוק הליכים חלופיים לבני נוער, ורבים נוספים), חוקים סביבתיים (חוק אוויר נקי, חוק המזהם-משלם, חוקי האכיפה הסביבתית, חוק השקיפות הסביבתית, חוקי הגנת הכנרת ומפרץ אילת, ורבים נוספים), חוקים למען זכויות להט"ב (איסור אפליה על רקע נטייה מינית בלשכות התעסוקה, איסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית במערכת החינוך), חוקים העוסקים בהגנה על בעלי-חיים (אחריות נושאי משרה, הרחבות לחוק צער בעלי-חיים, ורבים נוספים). לעיתים יוזמת חקיקה מצליחה לעשות את השינוי גם מבלי שהיא עוברת את כל תהליך האישור. כך קרה, למשל, עם יוזמת העלאת שכר המינימום למינימום 30 ₪ לשעה, שבזכות שילוב בין עשייה פרלמנטארית ותמיכה ציבורית הובילה לעלייה משמעותית בשכר המינימום.

 

פעילות השינוי בכנסת אינה מסתכמת רק במעשי החקיקה. אני מרבה להשתמש בכלים פרלמנטריים כמו שאילתות, הצעות לסדר, ודיונים בוועדות, כדי לקדם נושאים שאני מאמין בהם. בכנסת ה-18 עמדתי בראש הועדה המשותפת לבריאות וסביבה. הוועדה מילאה תפקיד פעיל במאבקים נגד מפגעים סביבתיים בכל הארץ, ובין היתר תרמה לעצירת התכנית המסוכנת להפיק נפט מפצלי שמן בשפלת הרי יהודה. בכנסת ה-19 עמדתי בראש ועדת-משנה שבחנה את שאלות הזיהום הסביבתי במפרץ חיפה. גיבשנו מסקנות חדות, שבמרכזן דרישה למדיניות שתפחית במהירות את רמות הזיהום המסוכנות במפרץ. המסקנות התקבלו אומנם בהערכה על-ידי כל הגורמים המקצועיים, ובהסכמה המוצהרת של רשויות המדינה והשלטון המקומי באזור (שאף קראו להן "מפת דרכים לשינוי"), אולם לצערי – הן לא יושמו בפועל עד עצם היום הזה.

 

בכנסת ה-20 אני עומד בראש ועדת המשנה לענייני תחבורה ציבורית. במסגרת הזו הקדשתי מאמצים גדולים להפחתת המחירים בתחבורה הציבורית. מאמצים אלה, שנעשו תוך שיתוף פעולה עם משרד התחבורה וגורמים נוספים במערכת הפוליטית, אכן הובילו להפחתה ניכרת במחירים. אנחנו מקדישים מאמצים גדולים להרחבת שירותי התחבורה הציבורית ביישובי הפריפריה, וביישובים ערבים בפרט, וגם כאן מורגשת התקדמות אמיתית בשטח. עבדנו מול משרד התחבורה על סוגיית ההנגשה הלשונית של התחבורה הציבורית בשפה הערבית, ואני מקווה שפירות העבודה הזו יורגשו בשטח כבר בחודשים הקרובים. סייענו לקדם את המהלך הגדול של "מהיר לעיר" – תכנית גדולה של העדפות תחבורה ציבורית בכניסות ובצירים המרכזיים של מטרופולין גוש דן. ואנחנו מתכוונים לקדם בניית תכנית כוללת למערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, יעילה וזולה בארץ.

 

אני מאמין גדול בשיתופי פעולה בכנסת. רוב רובם של חברי הכנסת הם אנשים שנבחרו על יסוד עמדות פוליטיות שונות ורחוקות מאוד ממני. אבל אני משוכנע שכמעט עם כל אחד ניתן וחשוב למצוא מכנה משותף, למצוא לפחות נושא אחד שבו ניתן להתקדם ביחד. דווקא מכיוון שאני רואה את השינוי הפוליטי הדרוש כמסע ארוך, אני מוכן ללכת עם כל מי שמוכן כמה צעדים קדימה בדרך הזו, גם אם אחר-כך הוא לא ימשיך איתנו הלאה. ברוח הזו אני מוביל שורה ארוכה של יוזמות של שיתוף פעולה פרלמנטרי. מיד כשנבחרתי לכנסת הקמתי את השדולה הסביבתית-חברתית. אני עומד בראש השדולה למען ההעסקה הישירה, שדולת הדיור בכנסת, השדולה לבריאות ציבורית, השדולה למען אנרגיה ירוקה והשדולה למען ניצולי השואה. את כל השדולות האלה אני מוביל יחד עם חברי כנסת נוספים, מסיעות שונות, שהיו מוכנים להתגייס איתי למאמצים ולפעילות בתחום הזה, ואני מוקיר להם על כך תודה גדולה.

 

חלק גדול מהפעילות הפרלמנטרית שלי מוקדש לליווי מאבקים בשטח. אנחנו מלווים מאבקים חברתיים רבים. מאבקי עובדים, מאבקי תושבי שכונות נגד גירושם מבתיהם והרס לטובת פרויקטים נדל"ניים (כפר שלם, גבעת עמל, שכונת הארגזים, ועוד רבים נוספים), ומאבקי האוכלוסייה הערבית נגד נישול (אל-עראקיב, אום אל-חיראן, דהמש, ועוד רבים נוספים).

 

אני מאמין בחיבור עמוק בין הפעילות הפרלמנטרית לבין המאבק בשטח. ברור לי כי לנו, חברי הכנסת, יש יכולת רבה לתרום למאבק. אבל השינוי הגדול יושג רק אם וככל שהאנשים יתגייסו למענו. אני מאוד מאמין בעיקרון שאומר, שבני האדם ישחררו את עצמם, או שהם לא ישתחררו בכלל.

 

אני גאה בכך שלאורך השנים זכתה הפעילות שלי בכנסת להערכה. בשנת 2010 קיבלתי את אות "אביר איכות השלטון", בקטגוריית הרשות המחוקקת, מטעם התנועה למען איכות השלטון. בשנת 2012 דורגתי במקום הראשון במדד החברתי של חברי הכנסת, מטעם "המשמר החברתי", העוקב אחר פעילות חברי הכנסת. מאז אני נמצא בקביעות בצמרת המצטיינים של המדד. באותה שנה קיבלתי גם את "אות הפרלמנטר המצטיין" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זכיתי בכמה פעמים באות "הגלובוס הירוק", הניתן על-ידי ארגוני הסביבה. זכיתי להצטיין גם במדדי החקיקה למען זכויות ילדים, וגם במדדי החקיקה להגנת בעלי-חיים.

 

את כל הפעילות הזו לא עשיתי לבד. לאורך השנים פעיל סביבי צוות מעולה של יועצים פרלמנטריים מוכשרים, ערכיים ומסורים, ואיתם עובדים איתנו גם מתנדבים רבים, שמסייעים בעומס הרב של העבודה. לכל אלה שלוחות תודתי והערכתי החמות.הערכתי ותודתי לחברי לסיעה, לצוות הסיעה ולכל אנשי המערכת המקצועית של הכנסת שסייעו בעבודתנו לאורך השנים.

 

ואסיים דווקא בניסיון פוליטי מאתגר ומיוחד שהיה לי, כאשר התמודדתי בשנת 2008 על ראשות עיריית תל-אביב-יפו. הייתי מועמד של תנועה עירונית סביבתית-חברתית מתקדמת שהקמנו בתקופה שלפני הבחירות, "עיר לכולנו". ראש העיר המכהן, רון חולדאי, איש מפלגת העבודה, הצליח לגייס סביבו קואליציה מרשימה – מרצ, קדימה (מפלגת השלטון דאז), הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, הרשימה המקומית של הגמלאים. הוא גייס לצידו את מנגנון העירייה, ההסתדרות, ארגון עובדי העירייה.

 

מולו התמודדנו בקמפיין בלי משאבים, אבל המון התלהבות ואנרגיה של מתנדבים. הצפנו את מרפסות העיר בשלטי מרפסת זולים, עם שם התנועה והמועמד. בהיעדר תקציב לשכור אולמות, ניהלנו את אירועי הבחירות תחת כיפת השמיים ובכך ניכסנו-מחדש את המרחב הציבורי לפעולה ציבורית. בסופו של דבר, רון חולדאי נבחר פעם נוספת. אבל קיבלתי יותר מ-34%, ורוב גדול בקרב המצביעים הצעירים. "עיר לכולנו" היתה לסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר. למרות שלא ניצחנו בבחירות, ונותרנו באופוזיציה, הייתה לעיר לכולנו השפעה משמעותית על הזירה העירונית, בקידומם של מהלכי שקיפות, ואפילו שיתוף ציבור מסוים, בקידום תחבורה ציבורית, בעצירת גלי הפינויים וההריסות ביפו ובכפר שלם, בקידום אופניים בעיר ושטחים ירוקים לטובת הציבור. "עיר לכולנו" גם הצליחה להעלות לסדר היום את סוגיית משבר הדיור, ואנרגיית ההתגייסות הגדולה שיצרה הייתה, לדעתי, חלק מהתשתית שאפשרה את צמיחת המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011.

 

למדתי הרבה ממערכת הבחירות של "עיר לכולנו". למדתי הרבה על העיר בה אני חי. על הקשיים, התקווה, הכאבים והמצוקות של ציבורים מגוונים בעיר המרתקת הזו. אבל בעיקר למדתי עד כמה גדול מרחב השינוי בחברה שלנו. צריך לדעת לחשוב מחוץ לקופסא. צריך לדעת לתרגם את הערכים הסוציאליסטיים והסביבתיים לתשובות קונקרטיות לשאלות שבאמת מעסיקות את האנשים. צריך לדעת לייצר פוליטיקה שבאמת משתפת את האנשים במאבק על עתידם. וכשעושים את הדברים האלה – אפשר באמת לעשות שינוי. את הלקח הזה לא אשכח, והוא ימשיך להנחות את הפעילות שלי גם בעתיד.