לאחר מאה שנים של עימות יהודי-ערבי וישראלי-פלסטיני, מציאות המלחמה נתפסת בעיני רבים בישראל כנתון קבוע שנגזר עלינו להשלים עם קיומו. אבל האמת היא ששינוי המצב, גם אם איננו פשוט, הוא אפשרי, והכרחי, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות באזור הזה.
הדרך לשלום אומנם מורכבת וקשה, אך המציאות הנוכחית היא המסוכנת והקשה באמת. זו מציאות שבה המוני פלסטינים בשטחים נמצאים תחת שלטון כיבוש. מציאות שבה גם לישראלים וגם לפלסטינים אין ביטחון בסיסי. מציאות שבה נהרגים כל הזמן בני-אדם, ובהם רבים שהם אזרחים חפים מפשע. זו היא מציאות שבה בכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה נוספת, קשה מקודמותיה. ומעבר לכל אלה, מציאות המלחמה היא גם זו המאפשרת לדחוק הצידה מסדר היום את כל השאלות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הבוערות, ולמנוע את השינוי החברתי הגדול שצריך להתרחש כאן.
מה עשינו
- חיזקנו יוזמות ושותפויות יהודיות-ערביות וישראליות-פלסטיניות
- הובלנו התנגדות למלחמות ולמבצעים צבאיים מסוכנים
- קיימנו מאבק פרלמנטרי וציבורי בכיבוש על כל השלכותיו – הריסות בתים, פגיעה בזכויות אדם, ירי במפגינים, פגיעה בזכות התנועה, ופגיעה באפשרות לעבוד ולהתפרנס
- אנו נאבקים ביוזמות הסיפוח הפרלמנטריות ובסיפוח המתבצע הלכה למעשה באמצעות הריסת כפרים ודחיקת יושביהם מאדמתם בשטחי C של הגדה המערבית
- בשנים האחרונות יזמנו מדי שנה כנס בכנסת בנושא תכניות הסיפוח והגירוש של הממשלה, כנס המעניק במה גם לארגונים ולקהילות פלסטיניות.
לאן צריך ללכת
פתרון הסכסוך חייב להישען על הגינות בסיסית לשני העמים. במקום שלילת הזכות של האחר – הכרה באחר, ברוח העיקרון היהודי של "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". כל אחד משני העמים החיים בארץ הזאת זכאי לעצמאות לאומית. במולדת המשותפת הזאת צריכה להתקיים הגדרה עצמית לשני העמים.
לכל אחת משתי המדינות תהיה בירה בירושלים: העיר המזרחית בירת פלסטין והעיר המערבית בירת ישראל. יש מקום להסדרים מוניציפאליים שיבטיחו התפתחות נכונה של ירושלים כעיר של חיים משותפים ושלום, למרות שמבחינה מדינתית – היא תשתייך לשתי מדינות. יש בהחלט מקום גם להסדרים שיבטיחו שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות לתועלת שני העמים. יחסי שלום בין שתי המדינות יכולים להיות במתכונות שונות, כולל מודל של גבולות פתוחים לגמרי, או מודלים של קונפדרציה.
פתרון הסכסוך משמעו קודם כל סיום הכיבוש.
מציאות הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני איננה מוסרית, והיא גובה מחירים עצומים גם מהחברה הישראלית. התמשכות הכיבוש מונעת את האפשרות של הפלסטינים למדינה משלהם בצד מדינת ישראל. לאחר שהעיקרון הזה יהיה מקובל, יצטרכו ההנהגות הפוליטיות של שני העמים להיכנס לדיאלוג אמיתי, מעמיק ואמיץ, כדי למצוא פתרון לכל השאלות המעשיות הרבות שמתעוררות, עמן ניתן יהיה להתמודד, אם יהיה רצון פוליטי אמיתי להביא את הסכסוך לסיום.
בתהליך הפיוס ההיסטורי בין שני העמים, חשוב להכיר ולכבד את הכאב של העם האחר.
קשה להבין את הפסיכולוגיה הישראלית, בלי להכיר ולהבין לעומק את העצמה הטראומטית האדירה של היסטוריה ארוכת שנים של רדיפת יהודים, ובתוכה השואה. עבור הפלסטינים, אירועי המלחמה ב-1948 ה"נכבה", יצרו תודעת אסון מאוד משמעותית. בעקבות המלחמה הזו, רוב בני העם הפלסטיני הפכו לפליטים. אנשים איבדו את בתיהם, את מולדתם. במקום להתנכר לכאב הזה ולהתייחס אליו כאל משהו בלתי-לגיטימי ולא-חוקי, עלינו להכיר בכאב, להכיר את הכאב, להכיר באחריות הישראלית, ולגבש תכנית של תיקון בכל מה שניתן לתקן. את תהליך הפיוס עם הפלסטינים אי אפשר לבנות על התעלמות מהפצע. יש לבנות אותה על בסיס טיפול אמיתי בו.
אני משוכנע כי אם תתקבל ההחלטה הפוליטית להתקדם באמת לשלום ישראלי-פלסטיני נוכל לפתור את כל השאלות הקשות שביסוד הסכסוך.
יוזמות שונות הראו בעשורים האחרונים כי לא נידונו להיות סגורים בעולם של עימות נצחי. ניתן לחשוב על נוסחאות שישחררו אותנו מהמלחמה המתמשכת, ויובילו אותנו למציאות טובה יותר של הסדר ושל חיים בשלום.